15. הבעיה הייתה.
כל הפלוגות המתפקדות דומות זו לזו. המתפרקות – מתפרקות כל אחד בדרכה שלה.
הכל השתבש בפלוגה ב'.
*
אלמוג, הטבח, יצא הביתה מוקדם מדי. את המילים שאמר לא יפה להציג על הנייר, ואם יצונזרו ישארו כאן רק כתוביות. בתמצית, הוא היה אמור לצאת הביתה. זה היה בסדר שהוא יצא הביתה. הוא בעיקר רצה הביתה, רק שיוני לא הסכים לשחרר אותו, כי לא הגיע טבח מחליף, בסוף אלמוג אמר צרור יפה של מילים שמתוכן ניתן להשאיר רק את המשפט 'אני לא עבד של אף אחד', ופשוט יצא משער הבסיס והלך לתפוס טרמפים עם 'המתנחלים של הגולן', כלשונו. את שאר הבוקר יוני העביר בלנסות למצוא מישהו שיבשל, ואז לקלל, להתייאש, לשלוח את דויטש שהיה כוננות לקנות קצת צ'וקולוקים ועיתון שיהיה לחבר'ה, ולעמוד לטגן קילו בצל, שיהיה בסיס לחמין. גם יוני רצה לצאת הביתה, וסיגל אפילו חיכתה לו בבית, ואם אולג היה שם הוא היה אומר לו יאללה, צא כבר, אבל אולג יצא הביתה על הבוקר, ותפקיד זה תפקיד ואחריות זה אחריות, הוא אמר, ותכנן לצאת כשיסיים לבשל והפלוגה תיראה כמו שפלוגה צריכה להיראות לפני שבת.
מה דויטש רצה, לא הרבה. רק שמאיה תחזור אליו. ולמה היא לא חזרה, כי הוא לא גבר. איזה תירוץ דפוק. בינתיים הוא לקח את הרכב של יוני ונסע למכולת ביישוב, ובדרך חשב לעצמו חבל שהיא לא רואה אותו ככה נוסע עם מדים, חצי ב', M16 מקוצר על המושב ליד, זה גבר זה. אחר כך עצר בחריקה ליד המכולת וקנה. מה קנה, קנה הארץ וקנה ידיעות וקנה מקור ראשון ולקח בשבע שהיה זרוק שם ליד הכניסה, ואחר כך קנה קצת במבה קצת קולה שיהיה לחבר'ה, ופיצוחים כי על מה ידברו בליל שבת, ואיזה שלש עוגות ביתיות שכתוב עליהן רק 'רבקה – שוקולד צ'יפס' 'רבקה – שמרים שוקולד', ואחר כך נכנס פנימה וקנה שתי שישיות בירה ושני בקבוקים יין. אפשר להגיד שהוא שכח שלא שותים אלכוהול בצבא אבל האמת הייתה שהוא לא זכר את זה בכלל, הוא פשוט אמר לעצמו מה שותים, שותים קצת אלכוהול, אוכלים קצת ביסלי, זה מה יש כאן.
עוז הסמח"ט האיזורי עמד בש.ג. בשתיים וחצי בצהריים. הוא ראה את הפלוגה נצלית בשמש של מאי ואמר לעצמו איך אני שונא מילואימינקים. הוא אף פעם לא אמר את זה בקול אבל היה לו איזו שנאה למילואמיניקים שהם כאלה מצ'וקמקים, אלוהים, ואם הסורים שוב יהיו על הגדרות לא תהיה פה מדינת ישראל, ובכלל אולי המדינה יושבת על אחוז אחד שעושה מילואים אבל צבא סדיר לא יכול לסמוך על אנשים שעושים מילואים, משאירים נשק בפינת עישון כאילו אין אלוהים וש.ג. מצ'וקמק שיושב על הכיסא בכניסה למוצב כאילו הוא בן שמונים. הוא עמד בכניסה ואמר לש.ג. יאללה, תכניס אותי. איזה, אמר הש.ג., תראה לי חוגר. עוז הוציא חוגר ונכנס ואז, על הפרינציפ, נכנס לחמ"ל, אמר לחמ"ליסט יאללה, הקפצת תרגול. החמ"ליסט ראה שני פלאפלים אבל אמר מה? תרגול של מה? ולכן עוז פשוט לקח את המיק לחץ על הכפתור וצעק הקפצה! הקפצה! הסורים על הגדרות! ואז יצא לראות את צוות הכוננות שאמור היה להתייצב מולו עם הפק"לים וכל השיט הזה, להראות כוננות ולתפוס עמדות כי אסור להיות שאננים. במיוחד לא מילואמיניקים.
היה רגע שמנו אמר לעצמו אני יכול לחנוק את גבריאל. באמת שאני יכול. כי פוליטיקה והכל צחוקים וזה אבל מה שבאמת מעלה את הסעיף זה איך שהוא הולך ככה לאט כשיש הקפצת תרגול. ואם הייתה הקפצה אמיתית מה היה? ואיך שהוא עומד ככה מול עוז הסמח"ט שאומר מה קורה, איפה הקצין תורן שלכם, ולך תסביר לו איפה הקצין תורן, והעיקר גבריאל אומר ישר 'אולג הלך בבוקר ועידו יצא עם החברה שלו בצהריים', כמו המלשן השמאלני שהוא, וזה כי אין לו ערכים, לגבריאל, חייל בודד והכל אבל אי אפשר לסמוך עליו שברגע האמת הוא לא יגיד 'אני בעצם ערבי' ויחליף צד. כי ברור, ברור, שהוא לא ישראלי כמו שצריך ולא יהודי כמו שצריך, אם הוא בכלל יהודי, והוא לא מאמין בפלוגה כמו שצריך ובעיקר הוא לא חייל כמו שצריך, שמחזיק בנשק כמו בנאדם ורץ כשהוא שומע הקפצה, וזה מעצבן, ככה שהוא רואה את גבריאל הולך לאט למרכז הפלוגה וצועק עליו בוא, יא סמרטוט, בוא, יש הקפצה.
מה סמרטוט, מי סמרטוט. בנאדם עולה לארץ מדרום אמריקה בתור חייל בודד, מתגייס לקרבי, אוכל חול וחרא במשך שלש שנים, יוצא, לומד קצת, עושה תואר בעברית, מכיר אנשים, מצביע לעבודה, מגיע למילואים, מגלה שיש מישהו שחושב שמתחת לכל הבדידות והציונות הוא עדיין בוגד. וזו הבעיה עם ימנים. לא כל הימנים. אף פעם לא כל הימנים. אבל ימנים. ימנים חושבים שהם זה המדינה. ששמאלנים גרים פה במקרה אבל ימנים, הם גרים פה בכוונה. ומי שלא חושב כמוהם, כלומר מי ששמאלני, הוא לא חלק אמיתי מהמקום הזה, ולכן הדעה שלו לא נחשבת כי בעצם, בעצם, בפנים בפנים, הוא בוגד. כלומר מישהו שהלב שלו לא נתון באופן חד משמעי למדינת ישראל. ולא משנה מה הוא יעשה, יפריח שממה יתנדב לצה"ל יקים עמותות יתנדב ישקיע יהיה חקלאי, לא משנה מה, באמת לא משנה, הלב שלו לא שייך למקום הזה, ולכן גם הוא לא שייך למקום הזה, ולכן אפשר לשנוא אותו. מה בעצם אפשר לעשות אם לא להתעצבן ולהעיף ככה איזו מכה קטנה עם המרפק, שהופכת למכה חזרה, שהופכת למכות מול הפרצוף ההמום של עוז שמסנן לעצמו 'כל המילואימניקים דפוקים' ואז צורח עליהם תפסיקו, יא שני משוגעים, אתם בצבא! אסור להפעיל אלימות בצבא! צבא הוא מרחב בלי אלימות!
איפה עידו, יא אללה.
עידו בזמן הזה חתר למגע. זה היה מעיין קטן, עין איה קוראים לו, הוא הגיע לשם עם נוהר ואז גילה שיש שם כמה בנים דתיים עם בוקסרים ששוחים במים ולא התאים לו, איך נגיד את זה בעדינות. הוא אמר לנוהר יאללה, בואי נלך, והם מצאו לעצמם איזה מקום קטן ליד, שני עצים גדולים ושולחן פיקניק של קק"ל. הוא אמר לנוהר תגידי לי, מתאים לך עכשיו? ונוהר אמרה כאן? כאן ועכשיו? לא כל כך. אבל היא אמרה את זה בטון מתיילד שכזה, חמוד, שעידו לא יכול היה להתאפק ושלח ידיים בזהירות, ונוהר חיבקה אותו כי היא אהבה אותו, גוש מוצק של צדק וצדקנות שכזה, אבל אז טלפון, והוא עונה, והטון שלו השתנה בשנייה והוא אומר בטח, בטח, אני בא, ואומר לנוהר סליחה, אני חייב ללכת. ונוהר, הרכב שלה בכניסה למוצב, ולכן היא נוסעת איתו ופתאום דווקא בא לה עליו, אבל הוא מפוקס, איש עסקים חד כמו שהיא אוהבת, ולא נותן למגע שלה או לכל דבר אחר להסיט אותו מהדרך אל המוצב, חריקת בלמים בכניסה, והוא מכבה את הרכב ונותן ריצה לש.ג, שכבר נפתח לקראתו, והיא הולכת אחריו ומסתכלת איך הוא נכנס לפלוגה כמו רוח סערה, אמר לעוז זוז, זוז, אתה כולה סמח"ט מרחבי בקבע, אל תשגע לי את הפלוגה, וצעק על מנו ועל גבריאל שניה, שניה אני לא לצאת מהמוצב? מה נסגר עם הפלוגה הזו! מה אתם ילדים? ואיפה עזריאלי לעזאזל? איפה היית? בשירותים? לא אני לא מאמין, המוצב מתפרק ואתה בשירותים?
היה לו קלקול קיבה, זה למה. משהו התקלקל.
סטפן כבר כמה ימים הולך בתוך הבדידות הזו וביום שישי כבר הרגיש כאילו עוד דקה, עוד דקה והוא יורה בעצמו או משהו, ולכן בחמש אחר הצהריים אחרי שירד מהשמירה והתעדכן ברכילות אמר לעצמו אני לא מסוגל ככה עוד דקה, עוד דקה. בזמן הזה עוז כבר הלך, נוהר התיישבה על המיטה בחדר של הקצינים, עידו ועזריאלי יושבים בחמ"ל ומנסים להבין מה עושים עם הפלוגה. חצי פלוגה כועסת על מנו, חצי ממנה כועסת על גבריאל. לא בדיוק אותה חלוקה, חצי מאמינים לעזריאלי, חצי חושבים שהוא הגנב. רק דביר הבייני"ש מסתובב עם מכנסי ב' וחולצה לבנה, שר, ידיד נפש, אב הרחמן, משוך עבדך אל רצונך, ונוהר שהיא דתל"שית מצטרפת אליו, ירוץ עבדך, ירוץ עבדך כמו אייל, וסטפן מכין קפה בפינת העישון ואוהד מוציא חומוס ובאקלווה שהוא קנה בדרך, וברקע שיר, ישתחווה מול הדרך, והשמש מתחילה לרדת על הפריחה האביבית של הגולן, ודויטש מתיישב עם סטפן ועם אוהד, שלשה חיילים ואזרחית יושבים לקפה ועוגת שמרים שוקןלד באמצע הפלוגה בפינת הקפה, והם אוכלים עוגת שמרים שוקולד, וברקע שיר, יערב לו ידידותך מנופת צוף וכל טעם. יערב לו ידידותך. יערב לו, והכל מתוח ורועד כמו עומד להתפרק.
