מיד עם תחילת ההתפרעויות בגבול רצועת עזה, היה ברור כיצד רוצה ממשלת ישראל לראות אותן מסתיימות: ברגיעה ובחזרה לנקודת ההתחלה. מבחינתה ההישג הנדרש הוא ששום ערבי לא יפרוץ את הגדר ושהמצב ישוב לקדמותו. במילים אחרות, שהערבים לא ישלמו שום מחיר על תוקפנותם.
לא פלא אם כן שהשבוע שוב זכינו לאירועי ירי ולמטחי רקטות ופצצות מרגמה. שוב ניסו שרים וראשי מערכת הביטחון לאיים על חמאס בתשלום מחיר, אבל הוא אינו מורתע. מבחינתו הוא לא משלם שום מחיר.
וזה כבר הפך אצלנו לכלל. במבצע צוק איתן ובמערכות שקדמו לו ברצועת עזה, וגם במלחמת לבנון השנייה, התוקף הערבי לא הפסיד דבר. כי הרס תשתיות ואובדן חיי אדם אינם "מחיר" מבחינתו. לא רק השליטים, גם הרחוב הערבי אינו רואה בכך תשלום. להפך, מבחינת האויב הערבי הוכחת יכולתו "לתת פייט" לצה"ל ולהעסיק אותו לאורך זמן היא עצמה ניצחון.
לא פלא שכל המערכות הללו הסתיימו בתחושה חמצמצה של תיקו. ביקשנו תמונת ניצחון כדי להוכיח לערבים שהם אלה שהובסו, ולא נמצאה לנו אחת כזו. רצינו ליצור מולם הרתעה ולא הצלחנו.
הבעיה העיקרית באסטרטגיה שלנו מול הערבים היא שאנחנו מדברים אליהם בעברית ולא בערבית. הרס תשתיות, ובמיוחד אובדן חיי אדם, הם מחיר כבד בשבילנו. לא כך עבורם. ההפך, כל הרוג בגבול רצועת עזה הוא הישג לחמאס. גם הרס תשתיות אינו מרתיע את הערבים. לבנון נהרסה בעבר, עזה נהרסה, סוריה נהרסת. אף אחד שם לא מתרגש יותר מדי. הרס תשתיות ואובדן חיי אדם מצטלמים מצוין בעולם ומביאים ליצירת לחץ מדיני על ישראל, וזו בדיוק מטרתו של החמאס. הם גם מתסיסים ומלהיבים את הרחוב הערבי להמשך "ההתנגדות" ומפנים את זעמו כלפי ישראל, ולא כלפי אלה ששולטים בו, מה ששוב משרת את האינטרסים שלהם.
זה לא חייב להימשך כך, כי גם לערבים יש דבר יקר ערך בעיניהם, שאובדנו מרתיע אותם ועל הפסדו הם באמת יכאבו. יש דבר שיוכיח לרחוב הערבי מי ניצח במערכה ומי הובס בה. דבר שייתן לנו את תמונת הניצחון הנחוצה לנו כל כך. לדבר הזה קוראים אדמה.
אדמה היא כל הסיפור. היא המפתח. לנו קדושים חיי אדם; לערבים, באשר הם, קדושה האדמה. זו עוצמתם, וזו גם חולשתם. הם מוכנים להקריב מיליון בני אדם למען גרגר אדמה.
משמעות הדבר היא שאם אנחנו רוצים ליצור מולם הרתעה ולגבות מהם מחיר כואב על תוקפנותם, ובעיקר אם אנחנו רוצים ליצור תמונת ניצחון שאינה משתמעת לשני פנים, המחיר חייב להיות באדמה, בדונמים, בקמ"ר. לא בתשתיות ולא בחיי אדם. זו תמונת הניצחון הנחוצה לנו: הפסד אדמה.
תהיה זו טעות מבחינתנו אם המהומות, אירועי הירי וניסיונות החדירה על גבול רצועת עזה יסתיימו בהחזרת המצב לקדמותו. הם חייבים להסתיים בהזזת גדר הרצועה במקום אחד לפחות בקילומטר או שניים מערבה. שום דבר פחות מזה. צה"ל יבחר משיקולים צבאיים טהורים את הגזרה המועדפת בעיניו. אם תתחדש האש, בד בבד עם הפצצות של חיל האוויר מן הראוי גם להתחיל במהלך קרקעי כזה.
לא מדובר על כיבוש מטעמים אידאולוגיים ולצורכי התיישבות; מדובר כרגע על כיבוש צבאי מטעמים ביטחוניים טהורים. הוא אמור לייצר תמונת ניצחון, ולהבהיר לערבים שמעתה הם ישלמו על תוקפנותם. לא מדובר גם על פתרון היסטורי וסופי של בעיית עזה, אלא על שיפור אסטרטגי חיוני, בנתוני המסגרת הנוכחית של המאבק.
יהיה לכך גם רווח משני. במקום שהעולם יעסוק בחודשים הבאים במספר ההרוגים בעזה, בזכויות אדם, בוועדות חקירה, בצילומי ההרס שחוללו המהומות ובתוכניות שיקום ועזרה לערבים המסכנים, עדיף שהעולם יזדעק נגדנו על "הכיבוש" וילחץ עלינו לסגת. עדיף מבחינתנו שהעולם ינסה לעצור בעדנו מלהרחיב את "הכיבוש", משימשיך לגנות אותנו על אובדן חיי האדם.
אנחנו צריכים לקבוע את סדר היום. אנחנו צריכים ליזום ולתת לערבים ולעולם להגיב. אנחנו צריכים לעשות מה שלימד אותנו אורד וינגייט לפני קום המדינה: לצאת מן הגדרות – הפיזיות והמנטליות. עלינו להפסיק להסתפק במגננה, שהיא בדיוק מה שאנחנו עושים היום בעזה, ולעבור למתקפה. ועל המדיניות הזאת צריך להכריז מראש. העולם בכלל והעולם הערבי בפרט צריכים לדעת שהכללים השתנו. חייבים לשנות את כללי המשחק.
