בסוף קיץ 2005 עמד הרצי הלוי להתמנות למפקד חטיבת מנשה של צה"ל, שאזור צפון השומרון מצוי בתחום אחריותה. ממש בימים האחרונים לפני מינויו השלים צה"ל את פינוי היישוב חומש במסגרת ההתנתקות. באותה תקופה בלטה דמותו של המח"ט המיועד, שסיים לפקד על סיירת מטכ"ל, ושדובר בו רבות כי "עוד יגיע רחוק". הכי רחוק. יותר מ־17 שנים מאוחר יותר, הציפייה עומדת להתגשם. ככל שלא יתעוררו קשיים ועיכובים בעקבות העתירה לבג"ץ סביב מינויו של השופט בדימוס מני מזוז ליו"ר הוועדה למינוי בכירים – בעוד כארבעה חודשים יהפוך הלוי לראש המטה הכללי.
הרצי הלוי יהיה השלישי מבין מפקדי סיירת מטכ"ל לשעבר שמתמנה לרמטכ"ל (אחרי אהוד ברק ובוגי יעלון), והרמטכ"ל הדתי הראשון. השני, בסבירות לא קטנה, יהיה מפקד פיקוד הדרום אליעזר טולדנו. הלוי וטולדנו התגייסו שניהם עם כיפה. הלוי הוריד אותה בדרך. כשהיה מח"ט מנשה שאלתי אותו על כך, והוא השיב שהכיפה אינה מעטרת עוד את ראשו בעיקר בגלל התחושה שהיא "מתייגת" אותו בכל אשר יפנה. הוא לא מתכחש לרקע שלו: צאצא למשפחתו המורחבת של הרב קוק מצד אימו, ובעל שורשים רוויזיוניסטיים עבותים מצד אביו.
הקלישאה שלפיה לרמטכ"ל החדש לא מצפה אפילו יום אחד של חסד לא יכולה להיות מדויקת יותר. לכאורה מבצע עלות השחר הקנה לישראל שקט בחזית רצועת עזה, אבל בצל הרגיעה היחסית מתחוללים תהליכים שעלולים להתפוצץ לנו בפנים. כשם ששלוש שנות השקט בין מלחמת ההתשה למלחמת יום הכיפורים נוצלו בידי מצרים וסוריה לקידום טילי הקרקע־קרקע שלהן, ששינו את המצב האסטרטגי מן היסוד.
בתמונה הרחבה, למרות התקיפות המוצלחות בסוריה, ישראל מורתעת במידה רבה מול חיזבאללה בלבנון ונמנעת כמעט לחלוטין מלתקוף שם
חמישים שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים, האתגר של הלוי גדול הרבה יותר מטילי קרקע־קרקע. הוא ראשון הרמטכ"לים שיתמודד עם הפיכתה של איראן למדינת סף גרעינית. אפילו אם הסכם הגרעין החדש לא ייחתם בסופו של דבר, איראן בפועל כבר שם: משטר האייתוללות הוא שיחליט מתי להשלים את הדרך הקצרה עד לפצצת האטום הראשונה, ומתי להכריז עליה. עד אז, איום הפצצה הופך מוחשי יותר ויותר מחודש לחודש.
ההשלכות דרמטיות: אם עד השנים האחרונות נדרש צה"ל להכין תוכניות להשמדת מתקני הגרעין של איראן (אך תקיפות בסגנון הפצצות הכורים הגרעיניים בעיראק ובסוריה לא היו מעשיות), עכשיו הוא יידרש לתוכניות פעולה במקרה של איום גרעיני איראני. ההתאמה נדרשת להיות מסיבית, מתפיסות ההפעלה ועד האיזון הנדרש בין הגנה להתקפה, חיזוק המודיעין והסייבר, וגם אמצעי הלחימה הפיזיים. כבר בשנה הראשונה שלו בתפקיד יחליט הלוי על טייסת הקרב הבאה של צה"ל – כנראה הגרסה המודרנית של המפציץ הכבד F15.
בעיניי, גם הממשק העדין ביחסי צה"ל והחברה הישראלית הוא סוגיה קיומית שמאיימת על חוסנו של צה"ל. השיח הרעיל בחברה הישראלית, על רקע המשבר הפוליטי הלא נגמר, עדיין לא מחלחל לצה"ל ואינו מפלג בין משרתיו. אבל לא לעולם חוסן.
שימור צה"ל כ"צבא העם" – לא אבד הכלח על המושג הזה – הוא בעל משמעויות מרחיקות לכת. הסדקים הראשונים בקונצנזוס הלאומי סביב צה"ל כבר ניכרים במערך המילואים, שפחות ופחות משרתים בו בפועל, ואלה שכן מרגישים יותר ויותר פראיירים, למרות כל ההטבות הכספיות שמורעפות ועוד יורעפו עליהם. נסיגה ניכרת גם בצבא הקבע, שאיכות משרתיו הולכת ויורדת לאורך השנים. עדיין יש בצה"ל איים מדהימים של מצוינות, אבל השדרה הראשית של כוח האדם הולכת ונדמית לארגונים כמו משטרת ישראל או צבאות אחרים בעולם.
אין להתפלא על כך שצה"ל מתקשה להחתים לטווח ארוך את רוב המשרתים שבהם היה מעוניין במיוחד: פיתויי השכר באזרחות גדלו, ובד בבד העליהום על צה"ל ועל משרתיו והצגתם כ"אוכלי חינם", רק גוברים. מי ירצה לתת את מיטב שנותיו לארגון שאינו זוכה להוקרה מהחברה שהוא משרת, אפילו אם באופק יש פנסיה שמנה (שממנה ייהנו רק חלק קטן מאלה שבחרו במסלול הקבע מלכתחילה).
מעבר לכך, גם שבעים שנה אחרי ימי בן־גוריון, לצה"ל עדיין נכונו משימות לאומיות לא צבאיות, כמו חיזוק הנגב באמצעות העתקת הבסיסים הטכנולוגיים המרכזיים אליו. אולי במשמרת של הלוי זה יקרה סוף סוף.
בסעיף ה"שוטף" קיבלנו השבוע, כמעט כמו בכל שבוע, תזכורת על האיומים שצה"ל מתמודד איתם: גל פיגועים מתגבר ביהודה ושומרון, ומתיחות חריפה בצפון. הפיגועים אינם מקריים. זו האסטרטגיה הנוכחית של חמאס, לפעול ביהודה ושומרון במקום מעזה, ולאתגר את המערכת הפוליטית הרעועה של ישראל. הגל הזה נמצא בעיצומו, וגובהו עדיין אינו ידוע.
פוטנציאל נזק גדול הרבה יותר טמון בזירה הצפונית. לפי המיוחס לישראל בתקשורת, צה"ל שוב הפציץ השבוע שדה תעופה בסוריה, כדי לשבש נחיתה של מטוסים נושאי נשק שובר שוויון. זהו חלק מהמערכה שבין המלחמות (מב"מ בז'רגון הצה"לי), שהולכת וממצה את עצמה, והלוי יידרש להמציא את הטקטיקה שלה מחדש.
בתמונה הרחבה, למרות התקיפות המוצלחות בסוריה, ישראל מורתעת במידה רבה מול חיזבאללה בלבנון ונמנעת כמעט לחלוטין מלתקוף שם. לחיזבאללה יש מערך של נשק התקפי מדויק מאוד, וגם מערך הולך ומשתפר נגד מטוסים ובעיקר כלי טיס בלתי מאוישים של צה"ל.
הסיפור הגדול של סתיו 2022 הוא המתיחות סביב כוונת ישראל להתחיל להפיק גז ממאגר כריש, שמחלוקת כלכלית ניטשת סביב הבעלות עליו. חיזבאללה אינו מעורב במאמצי ההסדרה הבינלאומיים, אבל מפזר איומים מילוליים ופיזיים (כמו שיגור מטוסים ללא טייס לעבר אסדת כריש) כפי שלא העז מאז מלחמת לבנון השנייה.
בינתיים הפקת הגז לא התחילה בספטמבר, כפי שתוכנן במקור. האם תתחיל באוקטובר? האם דברי הרהב של נסראללה יובילו לכמה "ימי קרב" או אולי אף למלחמת לבנון השלישית, עוד לפני שהלוי יתמקם בלשכה בקומה ה־14 של בניין המטה הכללי? ישנה סבירות מסוימת לתרחיש כזה, גם אם שום צד אינו מעוניין בו.
