יום ראשון, מרץ 9, 2025 | ט׳ באדר ה׳תשפ״ה
לארכיון NRG
user
user

הרס עצמי מתוצרת ממשלתית

גנץ, סער ושותפיהם מנסים לנצל את המצב הפוליטי הרעוע כדי לקדם הצעת חוק אנטי־דמוקרטית, שתאפשר להם שלטון ללא מצרים גם כממשלת מיעוט

עומס האירועים כמעט השכיח שכאשר קמה ממשלת לפיד, הבטיחו לציבור שהיא לא תעסוק בנושאים שנויים במחלוקת בין ימין לשמאל. הממשלה התחייבה לטפל בעניינים מוסכמים ולשפר לנו את היומיום, בלי להיכנס לבעיות האומה האסטרטגיות והמשסעות חברתית ופוליטית. "תהיה לנו ממשלה שתוכלו לקום בבוקר ולהגיד לעצמכם, בוא'נה, שבועיים לא חשבתי על הממשלה. היא לא גרה לי בסלון… היא סתם עובדת בשבילי כי זה תפקידה", התחייב לפיד.

בפועל קרה ההפך הגמור. המצב הכלכלי והביטחון האישי של אזרחי ישראל, שהיה במהלך עשור של ממשלות ימין במגמת עלייה ברורה, הלך והידרדר באופן ניכר. הממשלה התגלתה כחסרת אונים, ובמצוקתה ברחה מענייני היומיום לעיסוק הרה גורל בסוגיות מפלגות ובעלות משמעות אסטרטגית.אלא שבמהרה התברר שגם כאן הממשלה מציגה בעיקר אוזלת יד. למשל, הבנייה הפלסטינית בשטחי C מתרחבת מאוד, הטרור מזנק, הלאומנות הערבית בישראל יוצאת משליטה, הממשלה נכנעת להסכם הגרעין עם איראן, מתקפלת בפני דרישות חיזבאללה בצפון, מחזקת את טורקיה של ארדואן על חשבון הברית עם יוון וקפריסין, מתקשה בקידום הסכמי אברהם, פוגעת במצרים, מעבירה כספים רבים לחמאס, ועוד ועוד. בכל אלו ישראל לא נראית יותר כמדינה ריבונית שבראש מעייניה האינטרסים הלאומיים שלה. היא פועלת – תחת מעטה האפלה של התקשורת – כשלוחה של הבית הלבן ומחלקת המדינה בארה"ב.

גנץ וסער הבינו שבשל הדרת הקבוצה הפוליטית הגדולה בישראל הקואליציות שלהם תהיינה כנראה לא יציבות. לכן הם מנסים להחליש את מנגנון הייצוג

עוד סוגיה "מפלגת" שראוי להזכיר היא מסירת ריבונות העם הדמוקרטית לידי הדרג המשפטי, שהגיעה לשיאים חדשים. אומנם המשפטנים זכו להישגים רבים עוד בימי איילת שקד כשהייתה שרת משפטים; אפשר להראות בנקל עד כמה בימי כהונתה התעצמו גם בית המשפט העליון וגם הייעוץ המשפטי (ממילא מדובר בזרועות שלובות). אבל להלכה לפחות הייתה שקד "ימנית", כך שבזמן שחתרה תחת ריבונות העם במעשיה, פיה הפיק מרגליות על "שמרנות" משפטית ושר הלל לריבונות הלאומית של נציגי העם. כיום, לעומת זאת, שילבו המעשה וההלכה ידיים בהילולת "הדמוקרטיה המהותית", קרי האוליגרכיה המשפטית, כפי שחזינו השבוע בוועידת המשפט של לשכת עורכי הדין.

הממשלה הזו גם בהחלט התנחלה לנו בסלון, עם שלל שערוריות, מבוכות, הונאות ומציאות שהלכה והורעה במהלך כהונתה. אך כעת מתברר שכל זה לא מפריע למובילי הקואליציה הזו. לא מדאיגים אותם כשלי המדיניות, המעמד המדיני הנשחק, קריסת הנורמות הציבוריות, התאדות המוסדות הדמוקרטיים או חגיגות השחיתות; מה שטורד את שנתם הוא שכל זה קרה לזמן קצר בלבד.

גנץ, סער ולפיד מתוסכלים מן הדמוקרטיה הישראלית, שפעלה היטב והצליחה לייצג את רצון הציבור בפירוק הקואליציה שבנו. הרי הממשלה הזו קמה על בסיס קואליציה ייחודית, שיתוף פעולה בין מפלגות קטנות – ברית מיעוטים – תוך הדרת הקבוצה הגדולה ביותר בפוליטיקה הישראלית, הימין היהודי. הניסיון נכשל משום שהשמיכה הקואליציונית נמשכה מצד אחד בידי אנשי ימינה הציוניים ומצד שני בידי חברי רע"ם האנטי־ציוניים, והתגלתה כקצרה מדי. ממשלת ברית המיעוטים הפכה למיעוט בכנסת, ונפלה.

מכיוון שכך, הדמוקרטיה הפרלמנטרית בישראל הפכה לאויב החדש של מובילי ברית המיעוטים. מה עושים? ישבה ה"אינטליגנציה" על המדוכה, וטיכסה עצה: הדמוקרטיה מפריעה? הדמוקרטיה תשלם. כעת הם מתחייבים לשנות את שיטת הבחירות כך שמרגע שממשלה קמה, אי אפשר כמעט להפילה. לא באמצעות התקציב, לא ברוב פרלמנטרי ולא בפיזור הכנסת. אלו הן ההצעות התמוהות והחריגות של גנץ, סער והמכון הישראלי לדמוקרטיה (מעבר לניסיון החוזר והשקוף שלהם, שאין כמותו במשטרים פרלמנטריים, להגביל כהונה של ראש ממשלה).

כדי להבין את עומק האבסורד, יש להתעמק קלות בסוגיה דמוקרטית עקרונית. כידוע, הדמוקרטיות הליברליות נשענות על חשש ממה שמכונה "עריצות הרוב". המונח מגיע מאבות האומה האמריקנית, שהוטרדו מאוד – גם אם לאו דווקא מסיבות היסטוריות נכונות – מן הדמוקרטיה הישירה שהכירו מיוון העתיקה.

הפתרון החוקתי של אבות האומה לאתגר הדמוקרטי כלל הקמת משטר ייצוגי, הפרדת רשויות, חקיקת חוקה, והפיכת מעשה החקיקה לאיטי ומחושב יותר. בנוסף הוקמו המסגרות הפוליטיות באופן הטרוגני ככל האפשר, כך שהאינטרסים של קהילות שונות יבואו לידי ביטוי במסגרות הפוליטיות דרך קבוצות רוב מגוונות עם מטרות שונות. כל אלו, כך קיוו, יהוו איזונים ובלמים שיבטיחו את החירות וזכויות הפרט.

כדאי לשים לב לכך שהחשש מ"עריצות הרוב" היה כפול. היה החשש המוכר מפני רוב קבוע שעשוי לפגוע בזכויות של יחידים או קבוצות מיעוט. אך אליו נוסף חשש חמור לא פחות: היווצרותו של רוב מקרי ומזדמן, שמשתמש בכוחו באופן נמהר. כך למשל כתב ג'יימס מדיסון, הרוח החיה מאחורי החוקה האמריקנית והנשיא הרביעי: "יש בענייני הציבור רגעים מיוחדים שבהם הבריות, שאיזה יצר לב חריג או יתרון פסול ממריצים אותם, או שסילופיהם הערמומיים של בעלי עניין הוליכום שולל, עשויים לדרוש צעדים שלאחר מכן יהיו הם עצמם מוכנים ביותר להצטער עליהם ולגנותם". האמצעים החוקתיים המתוחכמים שייסדו האמריקנים, נועדו לטפל בשתי הסכנות.

מה שעושה הצעת החוק של גנץ־סער הוא אנטי־ליברלי ואנטי־דמוקרטי באופן מובהק. היא לוקחת את סכנת הרוב הזמני והמקרי ומעלה אותה למדרגה חדשה. מובילי ברית המיעוטים הבינו שבשל הדרת הקבוצה הפוליטית הגדולה ביותר בישראל הקואליציות שלהם תהיינה לא יציבות כמעט בהכרח. מצד שני, אין להם כמעט שום סיכוי אחר לנצח בבחירות. לכן הם מנסים להחליש את מנגנון הייצוג, ולהבטיח שאם שוב יצליחו להקים קואליציית מיעוטים על בסיס מקרי למדי ובוודאי זמני, יגנו עליהם חומות חקיקה מלאכותיות, שתפקידן למסד את שלטון המיעוט ולמנוע מהדמוקרטיה לחדור פנימה.

במילים אחרות, הצעת הממשל של גנץ־סער תשמר את "עריצות הרוב" גם אחרי שהפך למיעוט. בשיטתם חסרת התקדים גם קואליציה שתאבד כליל את הרוב עדיין תהיה חסינה מכל מייצגי הבוחרים המכהנים בכנסת, ותמשיך לכפות את עצמה על הציבור ללא מעצורים, איזונים ובלמים דמוקרטיים. הנה נפתרה הבעיה. כתבתי כבר רבות על כך שנורמות ציבוריות קורסות כמו דומינו, והנה, במרוץ של הפוליטיקה הישראלית לתחתית ירדנו כעת עוד מדרגה.

כתבות קשורות

הידיעה הבאה

כתבות אחרונות באתר

Welcome Back!

Login to your account below

Retrieve your password

Please enter your username or email address to reset your password.