כשלמדתי ביסודי הייתה לנו "מחברת חגים". באחד הדפים הראשונים היינו צריכות לכתוב "מה זה לחזור בתשובה?". לחזור בתשובה היה כמובן, כפי שלמדנו, להתחרט על משהו שנחשב חטא קלאסי, נגיד- לגנוב מסטיק מהמכולת. לא שמישהי מאיתנו גנבה מסטיק מהמכולת, ובכל זאת כתבתי במחברת "לא לגנוב מהמכולת". אחר כך הבנתי שחזרה בתשובה זה לא מושג מופשט אלא דבר שאמור להיות קשור לחיים שלי אז כתבתי: "לא להתחצף יותר לאבא ואמא, או למורה". ולמרות ששוב התחצפתי זה נקרא לעשות תשובה ממש, כי לפחות עמדתי מול זה והתחרטתי והבנתי שזה לא הכיוון וכשאני אהיה גדולה וחזקה אז אני לא אתחצף. ברבות השנים הבנתי שהרבה חטאים של בין אדם לחברו קשורים לחולשה. את מתחצפת כדי להשיב לעצמך עמדה של כוח. כל מיני מהלכים פסיכולוגיים פשוטים בסגנון הזה.
בשנים היותר מתקדמות עם בוא אלול אלינו "לחזור בתשובה" היה לקבוע תור לשיננית או לרשום ילד למסע בני עקיבא בזמן או כל מיני דברים מהסוג הזה שעניינם תיקון המידות. לא מידת הכעס או מידת הגאווה, אלא מידות כמו דחיינות, שיש בה עצלות וריחוף ואמונה שמישהו יעשה את העבודה במקומי, ועוד חולשות אנושיות.
לפני שנתיים בערך הייתה לי "חזרה בתשובה" מסוג אחר. בגלל שהסיפור הזה לא קרה בחודש אלול אז באופן אוטומטי לא שמתי אותו בקטגוריית "חזרה בתשובה" אבל אחר כך, כשהתבוננתי עליו, הבנתי שכן.
הייתה לי איזושהי התלבטות גדולה מאוד, עם הרבה זוויות ורבדים והשלכות לכאן ולכאן. איך שלא הפכתי את זה לא משנה באיזה צד הייתי בוחרת הייתי מפסידה מאוד. החלטות כאלה הן מסוג הדברים שהייתי שמחה לדחות לנצח, אבל היה לו"ז והיה צריך להחליט. פניתי לאישה דגולה שאני מאד מעריכה להתייעץ איתה וביקשתי שנקבע פגישה. יאללה, אמרתי לעצמי, אני אגיד לה הכל והיא תעזור לי להחליט ואז מה שאעשה יהיה לו אישור, אפילו חותמת כשרות, כי היא אשת הלכה. היא "תעזור" לי להחליט, אני אשן טוב בלילה עם הבחירה, אשלם בשמחה את המחירים וזהו.
אבל אז, לא הצלחנו לקבוע פגישה, ניסינו וניסינו ולא הצלחנו, עברו שבועות ארוכים ולאט לאט כבר הרגשתי שקרמה בתוכי החלטה. יום אחד במקרה, פגשתי אותה ברחוב, והיא אמרה: "יאללה, בואי נקבע, נעצור הכל ונקבע". דבורה של לפני התשובה הייתה אומרת: "וואי, מעולה", אבל דבורה של אחרי אמרה: "אני חושבת שהחלטתי לבד". לא אמרתי לה: "אבל בואי בכל זאת, כי אולי את תראי דברים אחרת" ולא אמרתי בליבי: "בואי בכל זאת כי תמיד תוכלי להישען עליה, להטיל עליה חלק מהאחריות. לעמוד לפני כסא הכבוד במאה ועשרים ולהגיד לה': שומע? הרבנית איקס אמרה לי שעדיף ככה". הבנתי שאני אצטרך לעמוד מולו, לעמוד מולי, ולהגיד: "ככה בחרתי". אני. בלי אישור, בלי להתחלק בנטל המחיר. הכול עליי. והאישה האלופה הזאת שהיא הרבנית מלכה פיוטרקובסקי לא נתנה לי אפילו לשנייה הרגשה שהיא זקוקה לנזקקות שלי. ההיפך, היא הייתה מאושרת שעשיתי לבד את כל החשבונות. היא לא שאלה- מה הסיפור? היא לא בדקה אם ארצה בכל זאת להתייעץ. היא רק שמחה מעומק הלב שיהודייה קיבלה החלטה לבד והיא ברכה אותי על זה. בשבילי זה היה סוג של תשובה. להתנסות בהחלטות גדולות לבד. יש כאלה שהתשובה שלהם הפוכה: להתחיל להתייעץ קצת, לבקש עזרה, לקבל אישור. יש כאלה שהתשובה שלהן היא לשמוע יותר את הקול הפנימי ויש כאלה שהתשובה שלהן היא ללמוד להקשיב יותר לאחרים.
ככה זה בתשובה, יש שאלה אחת ותשובות הרבה.
