על פי נתונים לא רשמיים, רוב המשפחות המגיעות לייעוץ כלכלי בעקבות קושי באיזון בין הכנסות להוצאות, נמנות עם העשירונים העליונים. משק בית שהכנסתו מכל מקורות ההכנסה ברוטו עומדת על 32 אלף שקל, שייך כבר לעשירון העליון במדינת ישראל מבחינת הכנסות, כך קובעים נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לשנת 2018. אומנם הנטו הוא אינדיווידואלי, אבל בחישוב גס, סכום של 32 אלף שקל בברוטו, הוא בערך 25 אלף שקל בנטו. כלומר, 25 אלף שקל נטו למשק בית מציבים אותו כבר בקצה הפירמידה.
החוק קובע אומנם הגבלות מסוימות במכירות מבצע, אבל הן עדיין מותירות הרבה חורים שדרכם מצליחים לא פעם להתל בנו כצרכנים
הזינוק בהחזר החודשי על ההלוואות, שרבים חווים כעת על רקע הריבית העולה, פוגע בכלל העשירונים, אבל דווקא המשפחות הללו שממנפות את עצמן הן מהמושפעות ביותר מעליות ריבית או אינפלציה. עליית מחירים כללית, בשילוב קפיצה בהחזר ההלוואות החודשי, מותחת אותן לקצה. פגיעה פתאומית בהכנסה, ואפילו קטנה יחסית, עלולה ליצור אפקט דומינו שיביא לקריסה.
אם נשים בצד לרגע את הכעס של רבים על אוזלת היד של הממשלה ועל התגברות יוקר המחיה, ואת המרמור על צעדי בנק ישראל והעלאות הריבית החדות, אפשר להסתכל על זה כתמרור עצור אדום ובוהק. זו בעצם המטרה המרכזית של העלאת הריבית מצד הבנק המרכזי – לבלום את הבהלה למשכנתאות והלוואות, ולעצור את הצריכה המטורפת שמתדלקת את עליות המחירים. כדאי שנזכור לאמץ את התמרור הזה לא רק בעת משבר, אלא בעיקר בתקופת שגרה.
פקודת מבצע
הרשות להגנת הצרכן ולסחר הוגן פרסמה לאחרונה תזכיר חוק המציע קביעת הגבלות ונהלים בכל הנוגע למבצעים ו"מכירות מיוחדות" למיניהם. רשתות השיווק, החנויות הפיזיות והמקוונות ושלל החברות המסחריות, עטות עלינו במהלך השנה עם שלל הצעות למכירות סוף־עונה ומבצעים ייחודיים. מיליארדי שקלים מושקעים מדי שנה בפרסומות באמצעי התקשורת השונים וברשתות החברתיות, והן מבטיחות לנו הזדמנויות שלא יחזרו.
לא סוד הוא שרבות מההצעות הללו הן עניין שיווקי לחלוטין, והן לא באמת יביאו לחיסכון עבורנו. הזדמנות חד־פעמית, מסתבר, יכולה דווקא לחזור פעמים רבות במהלך השנה, והבטחה ל"עד 70% הנחה" מתייחסת לא פעם לפריט מאוד ספציפי שמתברר כי כבר אזל מהמלאי.
חוק הגנת הצרכן קובע אומנם כמה נהלים בנוגע להגדרה של "מכירה מיוחדת" – למשל הגדרה ספציפית מה נכלל במכירה הזו ומה תנאיה – אבל ההוראות הללו מותירות עדיין הרבה חורים שדרכם מצליחים לא פעם להתל בנו כצרכנים.
למשל, החוק כיום אינו קובע את משך תקופת המבצע ואינו קובע מהו המחיר הקודם שממנו ניתן להסיק עד כמה הסכום הנוכחי אטרקטיבי. כך למשל עשויים לספר לנו ש"הורדנו את המחיר מ־200 ל־100 שקלים", אבל מתברר שהמוצר מעולם לא עלה 200 שקלים. או תווית המבשרת על "מבצע", שלמעשה מוצמדת למוצר כבר שנה שלמה או אפילו כמה שנים. טריק נוסף ומוכר הוא ניפוח המחיר רגע לפני ה"סייל", במטרה להציג הנחה גבוהה יותר. ואלו רק דוגמאות אחדות.
על פי הרשות להגנת הצרכן, הרעיון של החוק המוצע הוא לבלום את המבצעים הפיקטיביים הללו באמצעות שני עקרונות. הראשון הוא שמחיר המבצע יהיה הסכום הנמוך ביותר שבו הוצע המוצר או השירות בשלושת החודשים האחרונים. כלומר, אי אפשר יהיה לקרוא לזה "מבצע" אם לפני חודשיים וחצי הוא נמכר במחיר דומה או נמוך מכך. העיקרון השני הוא שזמן המבצע לא יעלה על הזמן שבו אין מבצע. כלומר, אם רוב הזמן המוצר נמכר במחיר הזול – זה לא מבצע.
האמת היא שלא מדובר בהצעה חדשה. תזכיר החוק הזה הוגש כבר בשנת 2017 ומאז עבר כמה גלגולים בכנסת, אך בלחץ הארגונים העסקיים ולשכות המסחר הוא נתקע. האינטרס של הגופים הללו לתקוע חוק מהסוג הזה הוא ברור, אך הוא לא עולה בקנה אחד עם האינטרס של הצרכנים. ברבות ממדינות אירופה "עולם המבצעים" נמצא תחת רגולציה.
ובכל זאת, ראוי להתייחס גם לטענות שכנגד. יש גבול בכל הנוגע להתערבות רגולטורית במגזר העסקי, ואני מכוון בעיקר לעסקים הקטנים. צריך לבחון כיצד מהלך שכזה ישפיע עליהם, ומהי היכולת שלהם להטמיע אותו לפרטיו וסעיפיו. לעיתים יש צורך לאזן בין האינטרס הציבורי־צרכני ובין הנטל הרגולטורי שמעמיסים עליהם.
בכל מקרה, כרגע חקיקה מסוג זה לא נראית באופק. אז בינתיים חשוב להפנים, גם בלי "חוקי עזר": אל תתפתו לכל מבצע שאתם רואים. היום אפשר להיעזר גם במגוון כלים דיגיטליים כדי לדעת אם מדובר בהצעה אטרקטיבית. נשמע טריוויאלי? עובדתית, רבים נופלים בפח.
