אנשים שמתיימרים לפעול לקידום רוח היהדות ולקירוב לבבות מצליחים להוציא תחת ידם איבה בסדר גודל שהימין סופג בדרך כלל רק מהשמאל הקיצוני
ובכל זאת, לא כל הביקורות עליו ועל ימינה מתייחסות למעשיו. חלק מהן חושפות מבלי משים משהו על המוטיבציה והאידיאולוגיה האמיתיות של המבקרים. בחסות תיאוריית ישראל השנייה, שבה ועולה מצד חלקים בגוש הלאומי כמיהה נקמנית לראות התנחלויות נעקרות ממקומן. שוב ושוב – ברשתות, במאמרים ובערוצי תקשורת מזוהי ליכוד – עולה עקיצת "הפעם לא נזיל דמעה כשיבואו לפנות אתכם מהבתים".
ולא שהשמחים־לאיד־למפרע היו בהכרח מהבולטים במאבק על גוש קטיף, צפון השומרון או חבל סיני, אבל כידוע באהבה ובמלחמה אין חוקים. מה עם התפיסה הלאומית שלהם, או לפחות הביטחונית? לא רלוונטי לדיון. אֵם כל השמחות עומדת פה על הפרק, אז מה זה כבר לקפל כמה יישובים ולחשוף את ישראל הקטנה לגבולות 48' קטלניים?
לצד זאת, ישנו אגף מבקר שחבריו הם חרדיי־רצף שמצאו הזדמנות פז להיכנס במזרוחניקים. סליחה, בסרוגים. הם לא ישמחו אם תהיה כאן ממשלת שמאל שתראה לנו מה זה – הרי במקרה כזה, גם הם עשויים לראות מה זה בפני עצמם – אבל הם מסתפקים בללכת מכות. אתה קורא את הביקורת על מתן כהנא, על איילת שקד וכמובן על נפתלי בנט, ומרגיש שמה שבאמת מסתתר שם זו ביקורת רחבה כלפי המגזר כולו. חובשי כיפת בנט הפכו ללעג קולקטיבי בפי הטוענים ליראת שמיים; אמונת חכמי הדת"לים מסומנת כאמונת החכמים הלא נכונים. אנשים שמתיימרים לפעול לקידום רוח היהדות וקירוב לבבות, מצליחים להוציא תחת ידם איבה בסדר גודל שהימין סופג בדרך כלל רק מהשמאל הקיצוני.
מה מסתתר מאחורי הלהט הזה לרסס את נציגיו של המגזר הדתי־לאומי, גם כשהמגזר עצמו יוצא ברובו נגדם? מה דחוף להם לכוון קנה אל מי שממילא מדשדשים בסקרים ופונים לאפיקים מפלגתיים אחרים לגמרי? כנראה, מה שעובר על כל מוכה לשעבר ובריון לשעתיד שרואה את יריבו מתכופף לרגע. הוא לא יעלה בדעתו לפספס את ההזדמנות. הוא יבעט, ויקלל, ויירק, ויסטור – גם אם אלה הידיים שלו שמדממות על הדרך. בריונות הרי מלמדת על חולשה, לא על כוח אמיתי.
האגף החרדי והאגף החילוני המנגחים בחדווה את הסרוגים, מאפשרים הצצה בלתי נעימה בעליל אל הקרע הפנים־ימני. במקום לאחד כוחות ולבנות יחד חומה איתנה לטובת עתיד המדינה, יותר מדי קולות בימין עסוקים בחיסול חשבונות ובפירוק אבן אחרי אבן מהמבנה הפוליטי המקרטע ממילא.
לגופו של עניין אידיאולוגי, הבעיה המרכזית עם בנט היא לפיד. הראשון לקח פסק זמן מהמשחק הפוליטי, האחרון נמצא בשיאו. הפעם זו לא סיסמה ולא שלט חוצות שבא לטלטל את הימין הרך בעזרת אירוע תיאורטי; הפעם זה באמת או נתניהו או לפיד. והאופציה השנייה היא כזו שסוללת את הדרך לכל מה שמסוכן ומאיים על התפיסה הלאומית. מי שעדיין מכלה כוחו בניגוח ימינה בשם הצדק והתסכול, מבזבז נשק יקר על היעד הלא נכון.
