ואחרי כמה דקות כאלה שציירנו לנו בשקט, הצטרפה לשולחן בחורה צעירה ויפה מאוד, והתיישבה ממש ליד הבחור הצעיר. היא לקחה דף, וקראה את המשימה, והתחילה לצייר, והבחור שישב לידה נבהל מאוד מכל היופי הזה שפתאום נכנס לפריים, והציע לה להשתמש בעפרונות שלו, כי היו לו מלא עפרונות כי הוא השקיע בציור שלו בטירוף. הוא הזיז את הערמה של העפרונות והניח אותה בינו לבינה, אייי אייי אייי, והבחורה אמרה לו תודה, והתחילה לצייר, וככה הם ציירו בשקט, מאותה ערמה, פעם בכמה שניות הם שלחו יד מהוססת כדי לקחת עיפרון, ומיד החזירו אותו, בעדינות, ברגישות, איייי, והבחור שישב מולי, היה מאוהב ומוצף וסמוק ומבולבל, הלב שלו דפק, והידיים שלו רעדו, והעיניים שלו פזלו אליה, שוב ושוב, איייי, הוא רצה להגיד לבחורה היפה, תקשיבי, בואי נצא לבירה, בואי נתנשק, בואי נתחתן, עכשיו, עכשיו! אבל לא היה לו אומץ, אז הוא שתק, וגם היא שתקה, וגם אני שתקתי, איייי איי אייייי ואף אחד בעולם לא ראה את היופי הזה, את המתח הזה, הרומנטי, שהיה ביניהם על השולחן, רק אני ראיתי אותו. ומרוב התרגשות גם אני התחלתי להסמיק.
ואחרי כמה דקות כאלה, ארוכות ומעיקות ומרגשות ומזיעות, אחרי כמה דקות של געגועים ושל ערגונות ושל כמיהות ושל כיסופים, פתאום הגיע לשולחן שלנו בחור אירופי חתיך, עם בלורית ומלא קעקועים. הוא ניגש לבחורה היפה, ונישק אותה בצוואר, איייי, והבחורה צחקה, ודיברה איתו בספרדית, או בשפה דומה, ומיד קמה משם, והשאירה על השולחן את הציור שלה, ואת הבחור הצעיר, שנותר שם, בודד ונטוש ואומלל, ועם דמעות לחות במאחורה של העיניים, אייי איי איייייייי, אבינו שבשמיים, איזה צערררר. ואני רציתי לגשת לבחור ולחבק אותו ולהגיד לו, אני איתך אחי, הלב שלי איתך, אבל במקום זה עשיתי כאילו שלא ראיתי כלום, ודיברתי עם חיה על הציור שלה. ואז ראיתי שהבחור נרגע, כי הוא הבין שאף אחד לא ראה אותו נכסף ככה, ואף אחד לא ראה אותו ננטש ככה. זה מה שהוא חשב. למרות שראיתי הכול. ראיתי הכול.
ואחרי כמה שניות, הבחור הצעיר התאושש, ונעמד, והלך משם, בלי הציור שלו! בלי הציור המדהים שלו! ובניגוד לבחורה שציירה אולי ארבע דקות, הוא עבד על הציור שלו חצי שעה לפחות! אולי יותר! ובכל זאת הוא השאיר אותו שם, על השולחן, כאסקופה נדרסת, איייייי, אין דבר שבור יותר מלב שבור.
ואני, שנשברתי גם מכל הסצנה הזו, אספתי מהשולחן את כל הציורים, את הציור שלי, ושל חיה, ושל הבחורה היפה, ושל הבחור הצעיר, וצילמתי אותם, והכנסתי אותם למחברת השחורה שלי, אייייי איייי, ועד עכשיו הם ספונים שם, כואבים ושקטים ושבורים, שכוייח זה הסיפור.
