במקום הנוף הזה, ליוו אותי הביתה קירות בטון אפורים ותאורה חזקה. ירושלים מנהרות סביב לה.
אסור שנהפוך, עוד יותר ממה שאנחנו עכשיו, לאנשים שמקדשים הגעה ליעד. אנחנו חייבים להיות אנשי נוף, כאלה שמקדשים כל נגיעה בדרך, מתרגשים מכל סנטימטר בשביל הביתה. אם לא, גם כשנגיע סוף־סוף ונפתח את הדלת, לא נראה דבר – נגיע הביתה גברים אדישים, נשים שהולכות לאיבוד במנהרה בלי מטרה.
אין אישה שרוצה שיגיעו אליה בלי נוף בעיניים, בלי דופק מואץ, בלי פרחים מהדרך, בלי הרים. אין ילד שרוצה להיות הפנצ'ר, זה שלא חיכו לו. 'אני לא מוכנה שתיקח אותי ככה, על הדרך, בהישרדות', תאמר האישה יפת התואר ללוחם, 'מפני שכאשר נגיע הביתה, תראה שאיבדת את המסוגלות לאהוב'.
אל אישה, כמו אל ירושלים, לא מגיעים במנהרה, מגיעים בנהרה. עומדים עבורה בפקק, מביטים בשאר התקועים ומתפללים את תפילת הדרך. תנהגו בכבוד, ביהייב יורסלף. נשים לא צריכות שיגאלו אותן עוד, תשכחו מזה. היא לא רוצה איש שיש לו דרכים משונות לאהוב. סע רגיל, סע ישר. ואת, תפסיקי לבקש ישועה מהירה, ישועת מנהרה, קירות בטון מוצקים ואורות חזקים. בקשי כמו פעם, כשהיה מגיע בטנדר ישן ומקרטע. לא בטינדר. בקשי איש יפה נוף, כמו הדרך לירושלים, "במערבא (בארץ ישראל) היו קורין לכלה 'נינפי'".
כשהדרך אדישה ולא מרגישה, יתרבו, בדיוק כמו בכבישים, התאונות. מפני שאם הדרך היא רק תואנה להגיע הביתה, אם היא מקרית, אם היא אילוץ שיש לקצר, לא נגיע חס וחלילה. יעילות וקיצורי דרך הם רוצחי האהבה הגדולים. הם כיבוי שריפות של מה שמים רבים לא יוכלו לכבות.
כך נסעה השבוע הכבאית הכבדה הזו בשומרון, חדורת מטרה. כך היא קטעה את הדרך הביתה של עודד הגר המתוק, רק שבוע אחרי גיוס. כך קיצר אוטובוס מידרדר את שתי רגליה של בת־שבע המדהימה שפגשתי השבוע בשערי צדק, נשואה בדיוק שבעה חודשים. היא והאיש הטוב שלה, מתעקשים להתחיל ללכת, לאט ־לאט, ללא רגליים, בדרך איומה ויודעים שלא יוכלו לעשות זאת בלי שיביטו בנוף האנושי המדהים סביבם, באנשים הטובים באמצע הדרך. הם יגיעו הביתה לאט מאוד כנראה, עם המון באמפרים, אבל כשתיסגר הדלת, הם יֵדעו לאהוב כשם שאיש לא ידע.
אל תאבדו את הבקיאות בדרך, יבקש רבי נחמן מברסלב בתורת האלול שלו. "ודרך בגימטרייה, הוא פעמיים 'בקי', שצריך האדם להיות בקי ברצוא ובקי בשוב… וסוד כוונת אלול הוא בפסוק: 'הנותן בים דרך', ודרך זה נפתח בחודש אלול ועיקר פגם הברית הוא בדרך הזה, כי נטה מן הדרך ופגם בה, 'כי השחית כל בשר את דרכו' כי אישה נקראת דרך ומאחר שלא האיר לו הדרך, יוכל לאבד את זיווגו ואפילו ימצא את זיווגו, תהיה לו מנגדת ולא תהיה נוטה אחר רצונו כיוון שנטה ממנה. וחודש אלול, אז יכולין לתקן זה ולמצוא הדרך בים".
דרך היא לא מקרה, היא לא תואנה להגיע הביתה. היא תדרוש מאיתנו, כך לפי רבי נחמן, תיקון כללי ביחסי אנוש. הוא יספר על בת המלך, זו שאביה אהב כל כך, ונזרק מפיו דיבור: "שהלא טוב ייקח אותך". הוא יעיד על המעשייה הזו "שכל מי שהיה שומעה, היה לו הרהור תשובה". זו לא בת מלך שגורשה, איש לא אסר עליה לשוב לארמון והיא גם לא נשמעת סובלת במהלך הסיפור, היא בארמון גדול ואחר כך בהר של זהב ומבצר של מרגליות. אז מה היא רוצה? למה היא לא חוזרת הביתה?
מפני שהיא יודעת שהיא לא רוצה מישהו שלא פגש בדרך אליה נוף, שלא פגש חיות, שלא פגש עופות, שלא ראה רוח גדולה. היא רוצה להנהיר לו את מושג האהבה. היא רוצה שיישב, שלא ימהר, שיתגעגע עליה.
אבא, גאון במתמטיקה, היה כועס עליי כשלא ידעתי לפתור בעיות של מרחק זמן ודרך. הוא לא הבין שבגללו, מדדתי מרחקים רק בנוף.
