הנקודה הראשונה, החשובה והמפחידה מכולן היא, כמובן, האוכל.
אחרי חודשיים בצפיפות עם הילדים שלי פיתחתי שמיעה סלקטיבית לחלוטין לצמד המילים “אני רעב". אם החופש הגדול היה נמשך עוד כמה שבועות, יש להניח שהילדים שלי היו עלולים גם לאכול את הידיות של מגירות המטבח מרוב שנגמר לי הכוח להכין, לבשל ולהאכיל פיות רעבים כל היום. אבל כעת, כשמגיעים סבא וסבתא, אני לא יכולה להימנע מלחשוב על הנתון החשוב הזה – מה הם יאכלו וכמה פעמים הם יודיעו שהם רעבים.
במקרה הכינותי
למען האמת אני לא באמת מוטרדת מזה, כי ההורים של רזיאל מבינים את עניין האוכל באופן שונה ממני. לעולם לא אשכח איך בפעם הראשונה שהגעתי לביתם, בעודי ברווקותי, השעה הייתה כמעט 12 בלילה ועל השולחן הערוך היו מיליון סלטים, בקבוקי שתייה בשפע, מגשים עם בשר שחזר מהמנגל ואחד בדרך אליו.
ולא היה מדובר באירוע מיוחד, שהוזמנו אליו אורחים רבים. כלומר, לא בדיוק. זה היה יום רגיל בחופש הגדול, כשבשעת ערב מאוחרת, באופן ספונטני, רזיאל הזמין כמה חברים וההורים שלו שלפו כיבוד “קל" ש"במקרה" היה להם במקרר ובמקפיא. “שום דבר מיוחד", אמרה לי אז חמותי לעתיד, “שטויות, סתם העמדתי כמה סלטים ומשה הכין מנגל".
מדי שבוע כשהם באים, או מדי פעם כשאנחנו נוסעים אליהם, אנחנו מרגישים כאילו הגענו באמצע המנה הראשונה בחתונה יוקרתית. וחכו, יש מנה שניה ועיקרית שתכף יוצאות וגם קינוח כמובן.
אז בנקודה הזאת אין מה לדאוג, ואפילו הייתי מרגיעה את עצמי שהשובע שהם יחוו בימים שהוריו של רזיאל יהיו איתם יחזיק אותם בטח גם בימים שאמא שלי תהיה שם (גאוני שיצא ככה שהיא מגיעה כשהם הולכים). כי אמא שלי אלופת העולם בשאריות.
זה מה שנשאר
בכל פעם שההורים שלי מגיעים אלינו, אמא שלי מיד ניגשת למקרר ועורכת מסדר זיהוי לכל נתיניו. היא מוציאה קופסאות בלתי מזוהות, ירקות עייפים, גבינות ושאר מאכלים, ומיד מתחילה בתשאול: מי אתה, מתי הגעת ומה ייעודך כאן.
לא קורה כמעט שפריט מסוים מוצא את מקומו בפח. איכשהו, היא תמיד תמצא דרך יצירתית להפוך עוף יבשושי וחסר חן למוקפץ רענן וחדש, שלא ניכר בכלל שכמה רגעים קודם לכן נח על משכבו בשלום. כך שאין לי ספק שמכל שאריות המאכלים שיביאו הוריו של רזיאל לביתי היא תפיק מנות חדשות שיספקו כל חך.
הסעיף השני הוא כמובן השעמום. אוי, השעמום: ישות מעצבנת ומציקה שנולדה יחד עם התודעה של הילדים שלי. הם יושבים שנייה אחת על הספה מחוסרי פעילות, ובום: “אמא, משעמם לי".
סבא וסבתא היקרים, הלוואי שהייתי יכולה לומר לכם שאין מה להיבהל, כמו שהם לא באמת רעבים ככה גם לא באמת משעמם להם. אבל אני מכירה אתכם ומכירה אותם, ויודעת שאין מנוס מליפול לרשתות של טענות השעמום שוב ושוב בניסיון למלא כל רגע ביום בפעילות, במסכים או – באוכל.
למזלנו הטוב, אנחנו עדין שרויים תחת עננת האטרקציה היישובית הקרויה מכולת. אז כדי להימנע עד כמה שאפשר מרגעי שעמום – שתלתי ברחבי הבית כמה רשימות של פריטים לקנייה. בכל פעם שמשעמם למישהו, שלפו את אחת הרשימות ושלחו את המשועמם למכולת, וצפויה לכם לפחות חצי שעה של חוסר שעמום.
הסעיף השלישי והאחרון נוגע לסדר וניקיון. האמת שגם הוא לא ממש מטריד אותי, ואני די בטוחה שאחזור לבית נקי ומסודר וילדים מבושמים ומצוחצחים.
ופתאום, תוך כדי כתיבת השורות האלו, אני תוהה למה בעצם לא להישאר בחופש קצת יותר מהמתוכנן. כי על פניו נראה שאיש לא ירגיש בחסרוני, ואולי לא ישימו לב שחזרתי, ולמה בעצם לא ניצלתי את ההתגייסות הסבתאית הזו עד כה.
לא נותר לי אלא לחזור עם מתנה שווה במיוחד ולקוות שבבוא היום, כשגם אני אהיה סבתא, יהיו לי המרץ והחשק לפנק את נכדיי.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
