אפשר להתחיל את הסיפור שלי בסמל של הקאדילק, אבל זו תהיה קלישאה. אפשר לשים את האצבע על הרגע שבו הפכתי לח"כ, אבל חוששני שגם כאן נחמיץ את הנקודה. כשאני מביט אחורה ובוחן את הדברים ממרום גילי, סבורני שנקודת השינוי החשובה התרחשה בקיץ תשפ"ב, 2022. אף שכבר הייתי אז פוליטיקאי מוכר, שכל תחקירן של תוכנית בוקר יודע שאני מוכן להגיע ולהעביר את הזמן בכיף אם נוצר חור של עשרים דקות כי נפל מרואיין, היה ברור שהישראליות חצויה כלפיי. מה שכונה אז "גוש רק ביבי" היה בגדול בעדי, כי הייתי מהקולות החסרים להקמת ממשלת ימין על מלא; מי ששייך לגוש הנגדי, "רק לא ביבי", התנגד. וזה היה בסדר. ברור גם שחל אז שינוי ביחס כלפיי. הסרתי את התמונה של ברוך גולדשטיין מקיר ביתי, השתקתי פעילים שצעקו "מוות לערבים" והנחיתי אותם להסתפק ב"מוות למחבלים". אבל השינוי התרחש בעיקר בתוך הגוש הפוליטי שהשתייכתי לו. בעיני הרוב המוחלט במרכז־שמאל הייתי עדיין מוקצה.
העצרות הללו, שיחד השתתפו בהן יותר מריבוא איש ואישה, הכניסו את המערכת משמאל לחרדה עמוקה. שיתוף פעולה בין אנשי עסקים ליברלים, האיחוד האירופי וארגון אמני ישראל הביא למסע שילוט חוצות שהשתלט על רחובות ישראל והתמקד בסכנה ששמה איתמר בן־גביר. הייתה שם תמונה גדולה שלי – די מחמיאה בהתחשב בנסיבות, ותודה מאוחרת על זה – וסביבה אלמנטים פשיסטיים וגזעניים מתרבויות שונות ומזמנים שונים. לא כולם הבינו עד הסוף את המסר האמנותי־משהו, והיו שחשבו שזהו קמפיין שעשיתי לעצמי. אפילו קיבלתי כמה מחמאות על הקריאייטיב. כך או כך, המודעות גרמו במישרין להצטרפות של עשרות אלפי מתפקדים חדשים ל"עוצמה יהודית", המפלגה שעמדתי בראשה. המסר שחזר שוב ושוב היה: וכאשר יענו אותך, כן תרבה וכן תפרוץ.
תוצאות הבחירות הכו את הסוקרים בהלם. הרשימה המאוחדת שהוצבתי בה במקום השני הביאה מספר מנדטים שאיש לא העלה בדעתו. התוצאה אפשרה הקמת ממשלת ימין, ולראש הממשלה נתניהו לא הייתה ברירה אלא להעניק לי תפקיד שר. בהתחלה קיבלתי את המשרד להגנת הסביבה, הקמתי את הליגה להגנה סביבתית – קריצה־קריצה – והתחלתי לעבוד. העיתונאים בשמאל לא ידעו את נפשם. עשרות ומאות מאמרים חוצבי להבות נכתבו נגדי, ובטון שהלך והתלהם הם דרשו מהעם להתפכח בטרם יקרה אסון. סקרי דעת הקהל הגיבו מיד והאהדה כלפיי זינקה. לראשונה היא חלחלה גם למעוזי השמאל הרך. בסבב המינויים הבא כבר אי אפשר היה להתעלם מהשדרוג במעמדי הציבורי, ולאחר שידור תוכנית תחקירים מהדהדת שניסתה להחזיר לסדר היום הציבורי את עלילותיי מתקופות קודמות בחיי, היה ברור מהתגובה הציבורית שאני חייב להיכנס לקבינט ולקבל את משרד החינוך, האוצר או הביטחון.
הכנסים הבאים כבר התקיימו בחו"ל. השמאל הישראלי נואש מדעת הקהל הישראלית, והחל לפעול בזירה הבינלאומית. כינוסי חירום התקיימו בבריסל, ניו־יורק ואיסטנבול – "תראו, אפילו ארדואן חושש לדמוקרטיה הישראלית" – ואנשי רוח וסופרים מהשמאל החלו לפעול לעצומה ב־35 שפות שתקרא להטיל עיצומים על ישראל אם אמשיך להיות חלק מההנהגה הבכירה של המדינה. דעת הקהל הישראלית ענתה לנעשה בדרישה הולכת וגוברת שאכהן – לראשונה בתולדות המדינה – בשלושת תפקידי השרים הבכירים יחד.
אם להודות על האמת, בשלב הזה הרגשתי שזה קצת מוגזם. בסוף אני איתמר מקריית־ארבע. נכון, רציתי להתקדם, אבל יש גבול. השמאל לעומת זאת לא נתן לי לעצור, והמשיך בפעילות תעמולתית וציבורית נגדי, שהעלתה את מניותיי עוד ועוד. עכשיו כבר זכיתי לאהדה גורפת לאורך ולרוחב הקשת הפוליטית כולה, כולל אגפים במרצ והעבודה שמאסו באובססיה הגוברת נגד אדם אחד ששמו איתמר בן־גביר, שבסך הכל עושה עבודה לא רעה, ואפילו חתם כראש ממשלה על כמה הסכמי שלום.
סליחה, הקדמתי את המאוחר. אחרי אירוע מחאה עצום שארגנו שרידי השמאל הישראלי העמוק בחמש ערי בירה אירופיות במקביל, שבו חצי מיליון איש קראו Stop Ben-Gvir, התקיימו בחירות בישראל ובסופן נכנסתי לבלפור.
המחאות נגדי הלכו ופחתו. הפכתי לקונצנזוס. הבנתי שיש בעיה. למזלי היו לי יועצים טובים, שלקראת הבחירות לנשיאות הצליחו להקים יש מאין תנועת שמאל חדשה ושוצפת נגדי. המחאה העולמית כלפי תופעת איתמר בן־גביר פרצה שוב, ובעוצמה מחודשת. זה היה מרהיב. חודש אחר כך נבחרתי פה אחד לנשיאות.
