אילולא נכתבו הדברים שחור על גבי לבן, בגרסה הכתובה של נאום היועמ"שית בוועידת פתיחת שנת המשפט של לשכת עורכי הדין שנשלחה לכתבים, יכולנו לתהות שמא גלי בהרב־מיארה חמדה לצון. בהתייחסות לביקורת הנשמעת על מוסד היועץ המשפטי לממשלה ופגיעתו במשילות, היא העלתה טענה משונה. לדבריה, המשילות אומנם חשובה, אך יש להפריד בין "משילות פורמלית" ל"משילות מהותית". לדבריה, משילות פורמלית "עשויה להסתכל על זווית ראייה אחת ויחידה – האם הממשלה אפקטיבית במימוש יעדיה. או במילים אחרות: האם עולה בידי הדרג הנבחר לממש את רצון הרוב". מנגד, המשילות המהותית "אוחזת בתפיסה שהכוח השלטוני אינו מופעל בחלל ריק, אלא בתוך מסגרת ערכית".
שלשום באולם ג' של בית המשפט העליון, יכולנו לחוש משהו מהאבסורד שנגרם עם ירידת קרנם של הכללים המשפטיים הברורים ונסיקתה המקבילה של "המשילות המהותית". בפני שופטי בג"ץ עמדה עתירת ארגון לביא נגד מינוי השופט בדימוס מני מזוז ליו"ר הוועדה המייעצת למינוי בכירים דווקא בעת הזו, ערב בחירות. המדינה טענה שהמינוי נחוץ כעת, כדי שיתאפשר מינויו של רמטכ"ל חדש, והוסיפה שהוועדה נדרשת להיות עצמאית בהפעלת סמכותה ולכן אין למנות לה יו"ר זמני רק לצורך אישור מינוי הרמטכ"ל. השופטים, לעומת זאת, לא הצליחו להבין מדוע המקרה הנוכחי חריג, ובעיקר מה נורא כל כך במינוי זמני.
אפשר לאחוז בגישה המפרשת את החוק באופן מילולי, ולפיה הממשלה ממשיכה להחזיק בכל סמכויותיה גם בתקופת בחירות וממילא רשאית לערוך כל מינוי ולקבל כל החלטה. אפשר גם לטעון שעם היציאה לבחירות חלים על הממשלה כללים חדשים, המחייבים הימנעות מקבלת החלטות שיכבלו את ידי הממשלה הבאה. אבל השופטים נעם סולברג, יעל וילנר ורות רונן התקשו לקבל את הגישה הקובעת שההחלטה מתי הממשלה חייבת בריסון ומתי לא נתונה בידי היועמ"שית, ברצותה תמנע וברצותה תאשר. הם כנראה לא שמעו את נאומה של היועמ"שית בוועידת המשפט השבוע, ושבויים בתפיסות פורמליות של החוק והפסיקה.
