בשבוע שעבר ביקשה המשטרה להציג הצלחה בכל הקשור למאבק ברצח ובתפוצת נשק בחברה הערבית. לכתבים נשלח הנתון לפיו בשנת 2022 נספרו 71 נרצחים ברחוב הערבי, לעומת 79 בתקופה המקבילה אשתקד. את המספרים הללו התעקשו להציג כ"ירידה במספר הנרצחים בשנת 2022" תוך הצגת מספר מקרי הרצח שנמנעו, כ-60.
מאז הצגת הנתון הזה, הפער כבר הספיק להצטמצם. סדרת מקרי רצח בימים האחרונים – בלוד, אום אל פאחם, בדבוריה ובמזרעה – הביאו לכך שכבר אין כמעט הבדל בין 2021 ל-2022. מבחינה סטטיסטית, אין מה לדבר על ירידה משמעותית ובטח שלא שינוי מגמה בגל הרציחות העגום והמסוכן שלא מבדיל בין נשים לגברים, בין ילדים לעיתונאים.
גם הפריסה הגאוגרפית של מקרי הרצח בחברה הערבית לא מצביעה על שום ישוב, מרחב או מחוז שנקי מנשק לא חוקי.
התפארות בנתונים על בסיס הבדלים מספריים בודדים לעומת תקופה מקבילה בשנה שעברה משדרת מסר עקום: יש פה זילות ביחס למי שנרצחו, כאילו היה מדובר בגרעון כלכלי או קיצור זמני נסיעה בכביש בין עירוני. אם הורדנו בקצת את המפגע – הנה כבר הצלחנו במשהו. כאילו אין כאן 70 משפחות שהפכו לשכולות, אין פחד להסתובב ברחוב הערבי, כאילו נשים, ילדים ונערים לא יכולים לפול קרבן בכל שעה ובכל יום לסכסוך עברייני שאחד מבני המשפחה היה מעורב בו – ולמצוא עצמם ירויים בחצר ביתם.
אין טעם להצגת הצלחה בכל מחיר. לא צריך למתג שום דבר כניצחון עוד בזמן הלוויות הנרצחים. אם המשטרה רוצה להרוויח את אמון הציבור, היא צריכה לומר את האמת גם מול הגל הנוראי הזה, ובמיוחד מולו. היא צריכה להודות שהמגמה הזו לא השתנתה ולא הלכה לשום מקום ובמקום להפוך את הכישלון להצלחה – להציג לציבור תוכנית עבודה. אפשר גם להציב יעד, להצהיר על תאריך מסוים ועל שאיפה למספר הנשקים שייאספו ומקרי הרצח שיימנעו ולתת לציבור לשפוט אם המהלך נכשל או הצליח.
התחושה חשובה אולי יותר מכל. אם אנשים ירגישו בטוחים להסתובב ברחובות באזורים שנחשבו בעבר לשטחי אש, זו תוכל להיחשב בהחלט כהצלחה. כיום, זה ממש לא המצב.
