"התזה הייתה פשטנית", כתבה כאן נועה איתם בשבוע שעבר במאמר "סגולה למנהיגות", על הרעיון של תנועת מנהיגות יהודית. לדבריה טעה מי שחשב שאם רק יהיה לנו ראש ממשלה דתי ייפתרו כל הבעיות ונזכה לראות בראשית צמיחת גאולתנו. "כיפה ותפילין, ואפילו ציצית, אינן ערובה למנהיגות טובה ונאמנה", כתבה. הנה, ראו מה קרה לנפתלי בנט.
המטרה הייתה פיתוח תודעת מנהיגות היסטורית בקרב הציבור האמוני. בציבור דווקא ולא אצל כוכב יחיד. היה לנו ברור שראש ממשלה שאינו עומד בראש תנועה רחבה, מגובשת אידיאולוגית ומבוססת ציבורית, לא יועיל מאומה. בדיוק לכן ראינו צורך בפיתוח תודעת מנהיגות בציבור. בגיליון הראשון של "לכתחילה", שהיה המניפסט של התנועה, כתבנו ש"החתירה להצבת מועמד כזה תהיה מנוף לפיתוח כל הרבדים שהזכרנו. היא תחדיר את תודעת המנהיגות היהודית קודם כול בקרב המחנה האמוני". מנוף, אמצעי – לא מטרה.
זו גם הסיבה לכך שאחרי הקמת הממשלה בראשות נפתלי בנט איש לא הכריז על הגשמת המהפכה האמונית, אף שזאת הייתה התפתחות בכיוון שחזינו. בריאיון לאתר סרוגים שהתקיים בשנה האחרונה, שאל אותי עורך האתר אור יזרעאלי אם העובדה שיש לנו ראש ממשלה עם כיפה היא הגשמת המהפכה האמונית. "לחלוטין לא", עניתי, "ומשלוש סיבות: נפתלי בנט לא הגיע לראשות הממשלה מתוך תודעה מגובשת של מנהיגות יהודית; רק שישה מנדטים תומכים בו, וזה בהחלט לגיטימי, אבל כדי שנוכל לומר שהמהפכה האמונית יצאה לפועל – ראש ממשלה אמוני צריך לגיטימציה הרבה יותר רחבה; ותהליך חילופי המשמרות בתחייה חייב להתבסס על רוב הציונות הדתית, ובמיוחד על החלק התורני שלה".
נפילת בנט איננה פרכה של התזה של מנהיגות יהודית, בדיוק כפי שהצלחתו, לו הייתה מתרחשת, לא הייתה אישור לתקפותה. איתם אינה הראשונה שלא טרחה להבין במה מדובר לפני שמתחה את ביקורתה. רבים וטובים לפניה הבינו את הרעיון של מנהיגות יהודית בצורה שטחית כזו, ולא במקרה. תודעת מנהיגות אמיתית זרה להם עד כדי כך שהם פשוט לא יכולים להבין על מה מדובר. מנהיגות יהודית לא באה לטפוח על השכם של צעירי הציונות הדתית או לשחרר אותם מרגשי הנחיתות. היא גם לא באה "לשובב את ליבותיהם" בהתנשאות מגזרית, כדבריה, וגם לא לרפא את תסכוליהם. היא קראה לציונות הדתית לקבל עליה אחריות היסטורית.
עם זאת, חובה להודות שלפחות עד כה מנהיגות יהודית נכשלה במשימתה. עדיין לא הצלחנו ליצור תודעת מנהיגות בציונות הדתית, ובמיוחד לא בקרב החוגים החרד"לים. איתם היא הוכחה טובה לכך, והיא לא היחידה. במקום לחבור לבנט, לסייע לו, להשלים את חסרונותיו, לתת לו גיבוי, לספק לו תמיכה והדרכה תורנית, להיות יד ימינו של ראש הממשלה ולהביא מתוך כך את הציונות הדתית כולה לעמדת הנהגה במדינה, הם העדיפו לחבור לבן־גביר כדי להפיל אותו.
בניגוד לדבריה, שום צניעות לא הייתה כאן; רק קנאה עזה, קנאות, צרות אופקים, חוסר אחריות לאומית והרבה מאוד פחד גבהים. הם לא היו מסוגלים לצאת מהשטיבל שלהם, המוכר, הידוע, החמים והנעים, אף שהוא לא מסוגל לעבור לבדו את אחוז החסימה כפי שהוכח לאחרונה.
בראשית שנות השלושים של המאה הקודמת קרא דוד בן־גוריון לחבריו החלוצים הסוציאליסטים להפוך "ממעמד לעם". כל שאיפתם של האידיאליסטים האלה הייתה יצירת איים של חברת מופת מתבדלת ומכונסת בעצמה, ולא שום דבר מעבר לזה. קשה היה להם לצאת מהבועות הטהרניות שיצרו בהתיישבות העובדת ולרדת אל העם כדי להנהיגו.
אלא שבן־גוריון ידע שאין ברירה; שלא היה אז שום כוח ציבורי אחר באומה שיכול להנהיג אותה; שמוטל על חבריו לצאת מהשטיבלים המרקסיסטיים שלהם, להתחבר לעם ולהוביל אותו להקמת המדינה. למזלנו חבריו נענו לקריאתו. כציבור. בזכותם קמה לנו המדינה. גם החלוצים של היום, אנשי ההתיישבות ותורת ארץ ישראל, עתידים בסופו של דבר לרדת אל העם ולקבל עליהם את ההנהגה.
