אפתח בתמיהה: האם יש עדיין שיעורי חיבור בבתי הספר? האם בדור האימוג'ים והאינסטגרם עדיין מלמדים ילדים לנסח במילים את מחשבותיהם, לארוג בעיפרון או בעט מילים למשפטים ולפסקאות? שיעור החיבור הראשון בפתיחת שנת הלימודים ברוב הכיתות שלמדתי בהן, עסק בנושא "מה עשיתי בחופש הגדול". ובכן, לכבוד המורה שלי לחיבור ולכבוד כלל מורי ישראל, הנה החיבור שלי על חוויה שחוויתי בחופש הגדול.
מהר מאוד מתבהרת התובנה: לכאורה, מה ההבדל בין דרוזים לערבים (עם קוראינו הדרוזים הסליחה, אני מקווה שלקראת הסוף תנוח דעתכם)? אלה דוברי ערבית ואלה דוברי ערבית; אלה בני המזרח התיכון ואלה בני המזרח התיכון; אין ביניהם הבדלים חזותיים גדולים, שניהם מיעוטים במדינת ישראל, שניהם חווים קיפוח, כפריהם בצפון הארץ סמוכים זה לזה, לפעמים זה בתוך זה. אז מה מבדיל ביניהם? מדוע אני מתפללת לעבור מהר ובשלום בכפר הערבי, ואילו הנסיעה בכפר הדרוזי היא חוויה תיירותית מענגת, כולל שופינג? למה לא יעלה בדעתי לשכור צימר בכפר ערבי, ואילו את בעל הצימר הדרוזי אשאל על משך הנסיעה לבית הכנסת הקרוב?
אלה לא תווי הפנים ולא השפה, לא האזור ולא מזג האוויר, ולא הקיפוח. זהו רק החינוך. הדת, המורשת והתרבות, הן שהופכות את האנשים מאויבים מסוכנים לבעלי ברית; הן הסיבה שהזרות והפחד שחשים יהודים מול ערבים מתחלפים בסקרנות ובמאור פנים כשמדובר בדרוזים; שהיחסים עם ערביי ארץ ישראל רוויים איום ובאיבה, ואילו היחסים עם הדרוזים – מלאי כבוד ורצון לשיתוף פעולה.
תנחומיי לגזענים, זה לא משהו מולד. זה לגמרי נרכש, נלמד ממה שאתה רואה בבית, ממה שמלמדים בבית הספר, מעקרונות האמונה המנחים את הקהילה שלך ומהדרשות שאתה שומע בבית התפילה. מי שגדל על הדת המוסלמית, בגרסתה המקובלת מאות בשנים, מתחנך לתפיסות מסוימות לגבי כבוד, אמת, מוות וחיים, משפחה, כוח וסובלנות. שכנו, שגדל על הדת הדרוזית, יטעין את המושגים הללו במשמעויות שונות לחלוטין, ומכך תיגזר התנהלות שונה של העדה כולה.
ויש עוד מסקנה, שאסתכן להעלות על הכתב אף שאינני אשת מקצוע בתחום: השונות הגנטית בין יהודים לערבים אינה דרמטית. כולנו שמיים, וגם אם פה ושם התגנבו אלינו בהירי עיניים, רובנו ככולנו בני אב אחד. מה שמבדיל בין יהודים לערבים אינו תלוי בגנים אלא במורשת. האלימות, העוני והתסכול בחברה הערבית אינם נובעים מהמוצא, ואינם תגובה לאפליה. הם תוצר של דת, שמחוללת תרבות, שמכתיבה חינוך, שמעצב חברה. יהודים נרדפו וקופחו לאורך הדורות, וחיו בדלות ובמצוקה. אבל הקשיים הללו לא דחקו אותם להתפרעויות אלימות או לדפוסים עברייניים, ולא מנעו מהם ליצור ספרות ענפה, גדושה בחוכמה וברעיונות מאירים ונצחיים. זאת מכיוון שדבקו בתורת משה, שחינכה אותם לעיון, לעמל, למשמעת ולתקווה.
ובמה אנחנו דבקים כיום? יהיה עצוב מאוד אם דווקא כאן, בארצנו, כשאנו חופשיים ועצמאיים, לא נקיים חברת מופת, לא נכונן תרבות שיש בה למדנות, מחשבה ואיפוק, עידון וכבוד. האחריות לכך רובצת על כתפי כולנו – הורים, מורים, רבנים ויוצרי תוכן. אולי גם על זה כדאי לשבת פעם עם יפה בן־דוד.
