יש לי דודה אחת בלבד. אחות אבי ז"ל. אמא שלי היא בת יחידה ואין לה אחים ואחיות.
דודה שלי, היהודייה, התחתנה עם לז, בחור שאינו יהודי, והם חיים באנגליה. רוב השנים היא התכחשה לחלוטין לעובדת היותה יהודייה. הקשר שלה עם אבי היה ברובו קשר של הכחשה והדחקה.
היא הגיעה לישראל בילדותנו פעם או פעמיים. אנחנו התלבשנו לכבודה, ניקינו את הבית וישבנו יפה על הספה כיאה לילדות בריטיות. התאמצנו להסתיר את העובדה שאנחנו ישראליות שובבות, שהבית שלנו אף פעם לא נקי ושברגיל שלנו, אנחנו מושכות זו לזו בשיער.
נשמנו לרווחה כשהיא הלכה אז. האמת היא שפחדנו ממנה כפי שהיא ואבי כנראה פחדו זה מזו. דברים שהתחילו אי שם עם הוריהם. ילדות של השוואות בלתי פוסקות ביניהם שהותירה אותם נטושים ובלי כוחות, ממש כמו חופים של יבשות אחרות…
החתונה הראשונה במשפחה שלנו הייתה של שרה, אחותי השנייה מתוך שמונה. הדודה שלנו, "אנטי ג'ן", האישה שכל כך פחדנו ממנה בעבר, עשתה את הדבר האצילי ביותר עבורנו. היא שלפה את אבא של אמא שלי, ג'ורג', ממנצ'סטר והביאה אותו לישראל. היא שכנעה אותו לבוא בכך שהבטיחה לו שתשמור עליו במשך שבוע שלם. וכך היה. לז, בעלה, הגיע גם הוא לחתונה עם כיפה על ראשו. מישהו אפילו ביקש ממנו להשלים מניין.
חודשיים אחר כך, אבי נפטר. הוא היה בן 47 בלבד. ההורים שלו לא עמדו בצער הנורא הזה. סבי, אבא שלו, ישב שבעה במנצ'סטר וחזר ואמר שזה פשוט לא הגיוני שאדם יצטרך לקבור את הבן שלו. סבתי נפטרה כשנה לאחר מכן וסבא נפטר כמה חודשים אחריה. וככה, הדודה האהובה שלי, נותרה ללא המשפחה הגרעינית שלה, בתוך שנתיים. אלא שבד בבד הקשר שלנו הלך והתחזק. אנחנו זכינו בה בחיינו והיא זכתה לאהוב את כל מה שהיא כל כך לא מאמינה בו.
היא לא הצליחה להביא ילדים לעולם. אבל אמא שלי הביאה שמונה. ילדים רבים נולדו במשפחתנו עם השנים. ובכך, תרמנו לדעתה, באופן חמור ביותר, לפיצוץ האוכלוסין וגרמנו לפגיעה במערכת האקולוגית; אנחנו אוכלי בשר ואילו היא טבעונית שאינה מסוגלת לפגוע כהוא זה בבעלי חיים; היא קונה בגדי יד שניה כדי לתרום לכדור הארץ את חלקה הקטן בעוד אנחנו קונות בזארה; אנחנו גרות בארץ כבושה בכוח, כך היא מאמינה, בעוד היא חיה לה בשלווה באנגליה; רובנו הגדול דתיים, אבל היא בכלל אתיאיסטית. רק כשהתגרשתי, יצאתי בשאלה והתחתנתי עם איש ממוצא אתיופי, היא סוף סוף הייתה מרוצה באמת.
ועכשיו, הם מזדקנים. "אנטי ג'ן ואנקל לז" הגיעו לסוף. לו יש סרטן ריאות ואצלה הכליות לא עומדות בעומס. נסעתי להיפרד עם אחותי. רציתי להגיד תודה על שהצטרפה לחיינו למרות השוני, על שקיבלה אותנו למרות שהתנגדה כל כך לדרכנו, על שאהבה אותנו למרות שכל אחת מאיתנו הזכירה לה את הילדים שהיא עצמה לא הצליחה להביא לעולם.
והאיש שלי, המלך המושלם הזה שלי, לא היסס לרגע כשאמרתי לו שאני נוסעת. הוא נקרע מצחוק כששאלתי "מי יבשל?". והילדים שלי, באופן טבעי ביותר, חזרו אליו לשבת, למרות שלכולם היו גם אפשרויות אחרות שדאגתי להן מראש. רציתי להקל על כולם, אבל מתברר שמה שהכי קל להם, זה להיות ביחד. הילדים היו מאושרים לבלות זמן יחד, האיש היה מאושר שהילדים שלי בחרו בו
ואני נותרתי לתהות, מה טוב עשיתי שכך זכיתי.
