הכי קל ליצור רק עבור מי שחושב כמוך, עבור מי שמריע לכל צליל או פריים, אבל הערך של יצירה כזו מזכיר יותר ציור של ילד בגן שמעורר התפעלות אצל הוריו מאשר אמנות שמביעה רעיון וקונה את מקומה בתודעה הציבורית.
ביום ראשון כ־50 אומנים הוציאו הודעת נגד, העזו לקרוא תיגר על ההגמוניה ולהבהיר שפלורליזם אמיתי אינו נעצר בגדר ההפרדה, בדיוק שם הוא מתחיל. הכשל הלוגי צועק כשמי שמבקש להתהדר בריבוי וגיוון דעות ובאווירה של סובלנות לא יכול לשאת את העובדה שיש ישראלים שמסתכלים בדיוק על אותה המציאות ורואים אותה אחרת לגמרי, כשהוא לא יכול לשאת עוד נרטיב מלבד זה שעיניו רואות.
איכשהו דווקא אלה שמבקשים להשמיע את קולו של האחר לא מסוגלים לשמוע את בני עמם. בסדרה "הנערים" של חגי לוי מובאת זווית חשובה ומעניינת על אודות מה שקרה בישראל בקיץ 2013. ארבעה נערים נחטפו ונרצחו באותו קיץ, ערבי אחד ושלושה יהודים, ומשום מה רק סיפורו של מוחמד אבו־חדיר מוצג כטרגדיה נוראית שהלכי רוח קיצוניים ומשיחיים ושנאה תהומית הובילו אליה. שאר הנערים, שחייהם נגדעו על ידי טרוריסטים ערבים, היו רק רעש הרקע שהזין את הרוצחים של אבו־חדיר. אנחנו חיים במדינה דמוקרטית והיצירה של לוי היא לגיטימית, על אף הבוץ שהיא זורקת בפניה של החברה הישראלית. מה שפחות לגיטימי הוא שלוי וחבריו לא מסתפקים בסיפור המציאות מנקודת מבט אחת, הם שואפים לדכא ולכבות כל יצירה שאינה מתיישרת עם הסיפור שלהם.
ההשתקה של קולות שונים בסופו של דבר תוקפת את עולם האמנות עצמו. במוסף גלריה של עיתון הארץ התפרסם בשבוע שעבר מאמר של האמן רועי רוזן שמתריע מפני הסכנה בביטול יצירתם של אמנים שאינם מקפידים על כל הלכות פוליטיקת הזהויות.
רוזן אומנם התמקד בסתימת הפיות כלפי יוצרים שאין להם ביסוס לשיוך האתני שלהם ולכן על פי הכשרות המהודרת לא רשאים למחות על עוולות הקשורות באותו מיעוט, אולם המאמר עורר בי תקווה שאולי אפילו במעוזי השמאל התחילו לזהות את הבעייתיות הטמונה בסלקטיביות של חופש הביטוי המופעלת כלפי יוצרים ויצירות.
בקולנוע לא רק מספרים סיפור, בוראים עולם שלם. אלו לא רק דמויות ורגשות וקווי עלילה, הבמאי הוא קצת א־לוהים. אני מקווה שבמציאות שהקולנוענים מבקשים ליצור יש מעט יותר מקום להידברות, לשיח ולהכלה מהעולם שבו הם חיים בעצמם. 
