בשבוע שעבר ישבתי בבית קפה. מאחוריי ישבו איש ואישה צעירים. לא ניסיתי להקשיב לשיחתם אך אי אפשר היה שלא לשמוע, כי הם ישבו ממש מאחוריי. בשלב מסוים נהיה קשה להתרכז בדברים שעליהם באתי לעבוד. הגבר מאחוריי התייחס לבחורה ודיבר אליה בצורה שגרמה לי לזוז באי נוחות בכיסא והתאפקתי מאוד לא להסתובב ולשאול אותה אם נעים לה השיח הזה.
היו איתם עוד חברים בשולחן, אבל השיחה התפתחה לדו שיח אינטנסיבי בינו ("המראיין") לבינה ("המרואיינת"), עד שהם נותרו רק שניהם ישובים לשולחן. הוא שאל אותה שאלות, רובן אישיות עליה, אך סתר כל מילה שלה, כל הרגשה ששיתפה. הוא נאם באזניה וכל פעם שניסתה להביע את דעתה- הוא ביטל אותה בהתנשאות סמויה, תוך כדי שהוא מנסה להסביר לה מה המחשבה היותר נכונה בנושא (כמובן ששלו). הוא אמר דברים עמומים, שקריים ולא חכמים במיוחד בטון משכנע ובטוח בעצמו והיא השיבה לו את שלה בעדינות אך בצורה נחרצת. אך למרות שהיא השיבה לו בצורה יפה והחלטית ולאורך השיחה היא תמיד נשארה בעמדה שלה, הוא עדיין שב וחזר לערער על תשובותיה. עד שברגע מסוים היא התחילה לענות לו ואז נעצרה ואמרה – "כבר התבלבלתי, שכחתי מה רציתי להגיד", כי אפילו הבחורה הכי בטוחה בעצמה, אם תשהה זמן מה במחיצת אדם כזה היא תתחיל להתבלבל ולאבד אפילו את מחשבותיה הברורות לה.
תוך כדי שאני סוגרת את הקצוות האחרונים על המחשב, המחשבות נעו הלוך ושוב בראשי- להתערב או לא?. הגוף שלי רצה להתערב אבל הנימוסים וחוסר הנעימות השאירו אותי ישובה עם הגב אליהם, עד שאזרתי אומץ ברגע שבו היא שאלה למה הוא אומר לה שזה לא נכון – "הוא פשוט יסתור כל דבר שתגידי, כל מילה שלך הוא ימצא לנכון איך לומר את ההיפך", אמרתי לה. היא ענתה לי, אולי בציניות ואולי בתמימות- "הוא לא סתר כל דבר. היו כמה דברים שהוא הסכים איתי". "כן, היו כמה דברים..", חייכתי והוספתי- "לי לא נעים בגוף מהשיחה הזו. מה איתך?". הבחור במבט מובס וחצוף מספיק כדי להיות פגוע שאל אותה אם זה נכון מה שאמרתי. אם כן, הוא מצטער. אחר כך קרא לי ואמר שהיא לא חושבת כמוני, אז בבקשה שלא אתערב להם יותר בשיחה.
היא המשיכה לדבר, אבל הוא אמר שלא נעים לו לדבר שם ואם היא רוצה שיעברו למקום אחר (זה משנה מה היא רוצה?) אך לאחר כמה דקות לפתע חזר בלעדיה והזמין עוד קפה. הבחורה שישבה קודם לצידו נראתה בשנות ה-20 לחייה עם גוף עדין וחזות שברירית. טון הדיבור שלה ומילותיה העידו על מישהי חכמה, רגישה ובטוחה בעצמה, טרף קלאסי לאדם עם מאפיינים של שליטה נרקסיסטית.
*
בפרשת כי תצא יש רשימת הלכות בנושאים רבים שבין אדם לחברו. אחת ההלכות היא "השבת אבדה". אדם שרואה אבדה, ישנה חובה להתערב ואיסור להתעלם, על מנת לנסות להשיב את האבדה לבעליה.
לא היה קל להתערב, זה דרש ממני אומץ והכלה, ברגע שעירבתי את עצמי הסיטואציה חדרה לי מתחת לעור, אך האם מותר לי בכלל להתערב? בעבר, כשהייתי הבחורה הזו בעצמי, היו אנשים ש'התערבו' והאירו את עיניי. גם אם אז לא יכולתי להבין, לא אשכח זאת לעולם. לא בטוח שאציל את הבחורה אבל החלטתי לקחת את הסיכון והסיכוי שההתערבות תגרום לה לחשוב ואולי לחשב מסלול מחדש. קשר עם אדם כזה, כמו הבחור מבית הקפה, הוא קשר בו את הולכת ומאבדת את עצמך. קשר בו את הופכת להיות "אבדה". לפי ההלכה, אסור היה לי להתעלם. בחרתי לנסות להשיב את האבדה לבעליה ולומר לה- "אחותי. תסתכלי איפה את מונחת כרגע".
