בן־רגע התרחשה תכונה, ובחורים היו זורקים על עצמם שוב ציצית וחולצה לבנה ורצים אל הארנקים שלהם ומחפשים בהם מטבעות ומי שהיה מוצא היה מוצא ומי שלא, היה מבקש מחבר הלוואה קצרת מועד. וככה, בשעת חצות, היו יוצאים מכל רחבי הישיבה נחילים של בחורים, צעירים ומבוגרים אל הרחוב, שם עמד דומם הטנדר הצהוב של פנחס כשדלתו האחורית פתוחה לרווחה ומתוכו נודף ריח מהביל של צ׳ולנט. ואפילו שבעולם הישיבות נהגו לאכול צ׳ולנט רק שלוש פעמים בשבוע: בליל שישי ובליל שבת של חורף וכמובן שבשבת בבוקר – אם פנחס היה מגיע בלילו של יום שני למשל, המנהג היה נשבר והציבור היה מוצא את עצמו אוכל צ׳ולנט בפעם הרביעית בשבוע.
פנחס היה דמות מיתולוגית בעולם הישיבות. הוא היה יהודי חסידי מבוגר, גדול וכבד. היה לו טנדר טרנזיט בצבע צהוב שבו הוא היה נוסע בלילות ברחבי הארץ, עוצר ליד ישיבות ומוכר במחירי רצפה צ'ולנט פרווה בקופסאות פלסטיק ופחיות שתייה ולחמניות ומדי פעם אפילו חטיפים.
תמיד היה לפלא בעיניי הסיפור הזה של פנחס שאת שמו הגינו פנחֵס או כפי שהשרישו ליצני הדור: צ׳ונחעס. כי הצ׳ולנט של פנחס, איך נאמר בלשון המעטה, לא היה צ'ולנט גורמה. הרבה פחות מזה. בעצם, אפשר להודות שהוא לא היה צ'ולנט טעים. נקודה. אני עוצר כאן. כי הדברים ידועים. והטנדר של פנחס, איך נאמר בלשון המעטה, לא היה האזור הכי סטרילי בעולם ולא הייתה בו בקרה של משרד הבריאות, ופחיות השתייה אף פעם לא היו קרות, להפך, הן היו חמות כי הארגז שלהן היה צמוד לסיר הצ׳ולנט. והלחמניות תמיד היו קצת יבשות והחטיפים תמיד היו מוזרים כאלה, עם כיתובים בערבית ודמויות מצוירות, קריפיות כאלה, ועם הכשר מעולה כמובן. ושלא נדבר על כל הבדיחות המרושעות שהיו רצות בישיבה על איך בדיוק פנחס מכין את הצ׳ולנט שלו. באמת שכדאי שאחסוך מכם את התיאורים.
ובכל זאת ההצלחה של פנחס הייתה מסחררת והתור באחורי הטנדר היה משתרך ולפעמים אפילו לא היה נשאר צ׳ולנט לאלו שבאו אחרונים ופנחס היה צריך לגרד את התחתית. פלא גדול.
לפני שנים מעטות פנחס הודיע שהוא פורש מעסקי הצ׳ולנט בשל התשישות בעקבות גילו המבוגר. השמועה פשטה בעולם הישיבות מפה לאוזן ורבים התפללו עליו שיחזור לאיתנו וייחלו לשמוע שוב את צליל הפעמון המיתולוגי. אך לדאבון לב, השבוע, פנחס נפטר והוא בן 85. ההודעה הגיעה מכל עבר והופיעה בכל אתרי החדשות החרדיים וחשבונות הטוויטר המגזריים.
בבחינת "אחרי מות קדושים אמור" התגלו צדדים נוספים בדמותו של פנחס אחר פטירתו. צדדים שאני בתור בחור ישיבה לא הכרתי למרות שנחשבתי ללקוח טוב שלו. אני משוכנע שרבים לא ידעו למשל שמבעד לדמותו הלעיתים אטומה של ר׳ פנחס, הסתתר איש חסד שבמבט היה מצליח לזהות בחורים קשי יום ונזקקים ולתת להם מנת צ׳ולנט מהבילה חינם אין כסף.
אבל חוץ מזה, עם לכתו הבנתי משהו גדול. המון אנשים שלחו לי במהלך השבוע את הידיעה על פטירתו של ר׳ פנחס בעל הצ׳ולנט וכתבו לי הודעות בסגנון ״הנה הטור הבא שלך״ או ״איך לא כתבת עד היום על צ׳ונחעס?״ ואני התכתבתי עם כל אחד ששלח לי הודעה ומבעד למילים הבנתי שפנחס – מעבר להיותו דמות אגדית, מיתולוגית, קוריוז ישיבתי – היה מקור לנחמה עבור רבים.
אוכל ידוע בתור דבר מנחם, פנחס לא המציא את זה. אבל בעומק הסיפור שלו, יש פיצוח עמוק של הבדידות הישיבתית. עם הטנדר המטונף שלו הייתה באה גם איזו נחמה. הייתה באה איזו הפוגה מהשגרה. פתאום הופיעה צלוחית מהבילה באמצע הלילה ולמי אכפת היה אם טעים או לא, אם נקי או לא. מישהו כתב לי השבוע: צ׳ונחעס היה אוטו גלידה של בחורי ישיבות. וזה כל כך מדויק וכל כך מרגש, הרי מי מאיתנו לא מחפש נחמה בחיים האלה?
מוקדש לזכרו של ר׳ פנחס הלוי ברגר זצ״ל.
