עפרה הייתה מורה לענייני ניו אייג' כשהם רק התחילו לשטוף את הארץ. היא הייתה מורה אמיתית עם שיער של מכשפה וכל מה שהיא אמרה היה מבחינתי פלא גדול. פעם היא אמרה לי משהו מהפכני על אומץ שנחקק אצלי: "נגיד שאת רואה מישהו קופץ במפל היהודייה. את מסתכלת איך הגוף שלו עף באוויר ותוך כדי שאת בקושי נושמת את חושבת לעצמך – 'וואו איזה אומץ יש לו'. אז שתדעי לך שכל מה שאת יודעת הוא שבשבילך לעשות כזה דבר זה היה דורש אומץ. אולי בשבילו אומץ היה להגיד לא רוצה לחבר'ה שדוחקים בו מאחור להיות 'גבר' ולקפוץ. ואולי בשבילו לקפוץ זה קל ובכלל לא דורש אומץ. הוא רק מחכה להזדמנויות האלה לעזוב את האדמה שמתחתיו לכמה שניות"
מאז שהיא אמרה לי את זה ככה אני מסתכלת על המציאות: כל תופעה שאני רואה אני יכולה אך ורק להבין מה היא עבורי. זו מחשבה קצת אגוצנטרית אבל היא נראית לי נכונה בבסיסה. אני אומרת את זה עכשיו בגלל הסיפור האזוטרי והוויראלי של הכלה ועומר אדם. כתבתי עליו פוסט קטן וחשבתי שזהו, בכך תמה ההתייחסות לסיפור שהיה ראוי להתייחסות מינורית בתוך ים הדברים היותר מעניינים ועקרוניים שמונחים לנו על השולחן. ובכל זאת, התגובות הנחרצות שקיבלתי מלמדות אותי שיש שם משהו שנוגע בנו. משהו שהיא, ספציפית, רק המייצג שלו. כמו שאומרים "זו לא את, זה אני".
אז מה יש שם שפורט לנו על העצבים?
אני חושבת שזה קודם כל קשור לשאלה שמטרידה אותנו דווקא בתור נשים דתיות שמחויבות ברמה מסוימת לקוד לבוש חיצוני. ההלכה קבעה עבורנו קוד לבוש מתוך הנחת היסוד שזה כן משנה מה אישה לובשת (דיון אחר וחשוב יהיה מה גבר לובש). השאלה העקרונית היא מה בכלל היחס שלנו לקוד התנהגות מוסרי שניתן לנו מבחוץ והאם מדובר באמת בסמכות חיצונית לנו או שההלכה משקפת משהו פנימי מאוד? האמת היא שלפעמים אני מוצאת את עצמי מקנאה באנשים שבוחרים לבד את גבולות המוסר שלהם, כולל הלבוש. למרות שאין באמת "לבד". כולם מושפעים מתפיסות תרבותיות וטרנדים חברתיים, אבל לפחות בחוויה ואולי גם במציאות הן לא מחויבות לשום דבר.
לא מזמן פגשתי קרובת משפחה שלנו, אישה יפהפייה שלא חיה מתוך נאמנות להלכה ובוחרת בעצמה את הגבולות שלה. איכשהו התפתחה בינינו שיחה על צניעות ולבוש ועלתה השאלה המוכרת וממנה עוד כמה – האם הבגד באמת עושה את האדם? האם הוא עוזר? האם רק גבולות צניעות חיצוניים הלכתיים שומרים על אישה אסופה ומכובדת? היא אמרה שגם כשהיא לובשת את שמלות הקיץ שלה עם הכתפיות הדקיקות, שלא עונות על קריטריון צניעות הלכתי, היא חווה את עצמה ומתנהגת כאישה שהמרכז הפנימי שלה ברור ואסוף וצנוע מאוד. זה גם מה שהיא משדרת החוצה. אחרי שנפרדנו והיא נסעה לדרכה, הרהרתי באותה שיחה ושאלתי את עצמי : אם הייתי בוחרת לגמרי לבד את הגבולות שלי, מה הם היו?
צאו רגע מהכלה הספציפית בסיפור ומהשאלה מה זה אומר עליה. אנחנו לא יודעים עליה כלום, בדיוק כמו הבחור שקפץ בנחל יהודיה. הדבר היחיד שמעניין הוא – מה זה מעיר בנו?
