דבר השמיטה או שלטון החוק: בין מרקסיזם למהפכה רוחנית

מהפכה סוציאלית

המצווה האחרונה עליה אנו מצווים בשלהי שנת השמיטה היא: "מקץ שבע שנים תעשה שמיטה. וזה דבר השמיטה שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו. לא יגוש את רעהו ואת אחיו כי קרא שמיטה לה'" (דברים ט"ו). רבים ראו מצוה זו כאבן הפנה לבניינו של סוציאליזם־דתי. השמיטה והיובל מביאים מהפכה חברתית היוצרת עולם חדש שוויוני ומתוקן.

תפיסה זו מחדדת ומעמיקה את הקושיות על תקנת הפרוזבול של הלל. שהרי פתרונו לא היה רק תיקון הלכתי פורמאלי שבא להתאים את מציאות זמנו לכתוב בתורה, אלא המיר את התכלית הגדולה של המצווה הזאת, המהפכה החברתית, בפיסת נייר. "ומי איכא מידי דמדאוריתא משמטא שביעית ותקון הלל דלא משמטא"?

אלא ששאלה זו קשה על התורה עצמה. הרי לא כל חוב משמטת השביעית. מי שהתנה: "על מנת שלא תשמטנו שביעית – אין שביעית משמטתו", וכן המלווה לעשר שנים, או הקובע את זמן הפירעון למחרת השמיטה, אין שביעית משמטתו. נמצא שגם בלא תקנת הלל ישנן דרכים פשוטות וקלות לעקוף את מצות השמיטה. ואם מטרתה של התורה הייתה לחולל מהפכה חברתית כה יסודית בסדרי החברה והכלכלה, להביא למחיקת חובות כללית ולמהפכה שוויונית מלאה, מדוע השאירה פרצות כאלה בחוק השביעית, המאפשרות לעקוף את החוק ממנו ובו, ולהימנע מלקיים המצווה?

יתר על כן, יש לשאול על עצם מוסריותה של תפיסה זו. האם יש צדק והגיון בשמיטת חובות? האם צודק הדבר שמלווה ישר שנהג כדין ועשה חסד עם שכנו והלווה לו כסף ללא ריבית, ייתבע עתה בסוף השמיטה לוותר גם על הקרן? האם מוסרי וצודק שלווה עצל ובטלן יזכה בכספו של חברו העשיר אשר יזם, ועמל והגיע אל הממון הזה בעשר אצבעותיו? האם שוויון מלאכותי וכפוי כזה יצלח? האם לא מסתבר שטבעו של מי שלא היה ראוי לעושר, יביאו גם לכך שיאבדנו במהרה?

אלא שלא כל הלווים בטלנים, ומגמת התורה היא תקנתם של אותם לווים נאמנים ומסכנים, שגורמים חיצוניים הכשילו אותם, ושללו מהם את האפשרות לשלם את חובם. השמיטה שוברת את המנגנון הסטיכי העוטף את קשי היום הללו בקוריו, פוטר את הלווה המסכן שאין לו מלשלם, ומאפשר לו להיחלץ ולהשתקם מחדש. אבל האם לשם כך צריך להכות בכל המלווים ולהרוס את כל סדרי החברה והשוק?

וזה דבר השמיטה

כדי להבין שורש דבר עלינו לעיין עוד מעט בהלכה הזאת:

"המחזיר חוב בשביעית, יאמר לו: משמט אני. אמר לו: אף על פי כן, יקבל ממנו, שנאמר: וזה דבר השמטה!" (משנה מסכת שביעית י ח). ומעשה ברבה שהלווה כסף לאבא בר מרתא והחזירו לו לאחר השביעית. אמר לו: משמט אני. נטל את הכסף והלך לו. מצא אביי לרבה שהוא עצוב. סיפר לו את המעשה. אמר אביי לאבא בר מרתא: אם היית אומר: אף על פי כן, היה מקבל ממך? לך עתה והבא לו. עשה אבא כן, הביא את הכסף לרבה, ואמר: אף על פי כן! קיבל רבה את הכסף ואמר: לא הייתה בו בתלמיד חכם זה דעת מלכתחילה? (תרגום גיטין ל"ז ב).

רבה אמר: משמט אני! אך סבר שדי בדיבור זה. הוא ציפה שאבא יחזיר את הכסף למרות ההשמטה. הוא לא ראה בזה מצידו נדיבות מיוחדת, אלא הנהגה מוסרית פשוטה ומחייבת. המלווה נתבע לשמט, ובאותה מידה נתבע גם הלווה לתת לו לאחר מכן את הכסף במתנה. רבה לשיטתו סבר שניתן להפעיל על הלווה לחץ מוסרי וחברתי לאלץ אותו לשוב ולהחזיר את החוב (רמב"ם ורא"ש). כי ביטול החוב באופן חוקי אינו מבטל את הצורך המוסרי לשלם. ולווה שיש בידו כסף אסור לו להיות כפוי־טובה, ועליו לשלם מרצונו הטוב.

נמצא שלעולם הלווה משלם אם יש לו כסף, לפני ההשמטה ולאחריה, אבל יש הבדל כיצד הוא משלם. בכל השנים הוא חייב וכפוי לכך, בגופו וממונו מחמת החוק. ואילו לאחר השמיטה אינו חייב יותר. הוא ישלם עתה מרצונו החופשי כאדם בן חורין, מתוך הכרה מוסרית עמוקה של חובו.

את חובת הלווה הדגיש בעל ספר יראים, שסבר שהחוב עומד בתוקפו גם לאחר השביעית, ורק המלווה בדבריו הוא שמשמט אותו:

"חוב שעבר עליו שביעית אינו רשאי לוה לעכבו אלא על פי מלוה, שכל זמן שלא השמיטו מלוה, חייב לפרוע. אלא לוה יזמין מלוה לדין, שישמיט לו חובו כאשר צוה היוצר, וב"ד יחייבו למלוה לומר: משמיט אני כאשר צוהו חכמים" (עמוד ד' אסורי ממון).

אך גם הרמב"ם שראה בשמיטה מורטוריום כללי, 'אפקעתא דמלכא', ו"כשתשקע חמה בלילי ראש השנה של מוצאי שביעית, אבד החוב" (שמיטה ויובל ט' ד'). גם הוא סבר שהיא תהליך חינוכי שמחייב את שני הצדדים, הלווה ילמד להחזיר את החוב גם אם אין לנגוש אותו ולחייבו להחזיר. והמלווה ילמד לוותר על החוב שהגיע לו כדין. כי "מצות עשה להשמיט המלוה בשביעית", וצריך המלווה לומר למחזיר: "משמט אני!"

מהפכת השמיטה אינה מהפכה מעמדית, אלא מהפכה אנושית, חברתית ורוחנית. אחת לשבע שנים ישרור החוק המוסרי. היחסים החברתיים לא יושתתו על אכיפת החוק בלבד, תוך טינה ושנאה, אלא על תיקון שורשי של הבנה והסכמה, כוונה ורצון טוב.

דוגמה למשטר חברתי מתוקן כזה מביאים חכמים במעשה המפורסם: מעשה באלכסנדר מוקדון שהלך אל מעבר להרי חשך לאפריקה, לראות מעשיהם. באו שניים לידון לפני המלך. אחד אמר: אדוני המלך, חורבה קניתי מן האיש הזה וחפרתי בה ומצאתי מטמון. אמרתי לו, קח מטמונך, חורבה קניתי ממך ולא מטמון. והאחר אומר: כמו שאתה מתיירא מן הגזל כך מתיירא גם אני. כשמכרתי, חורבה וכל אשר בה מכרתי. אמר המלך לאחד: יש לך בן? אמר הן. אמר לשני: יש לך בת? אמר הן. אמר להם: לכו והינשאו זה לזה, ויהיה האוצר לשניהם. ראה שאלכסנדר יושב תמה. אמר לו: ואיך הייתם דנים אצלכם? אמר אלכסנדר: מסירים ראשו של זה וראשו של זה והמטמון הולך לאוצר המלך (על פי בראשית רבה ל"ג, ויקרא רבה כ"ז, ירושלמי בבא מציעא ב, ה'). אלכסנדר הכובש הגדול, לא ידע שבעה, יחסי הבריות מושתתים בעולמו על קנאה, שנאה, כוח ותחרות. המלכות הכרחית לריסונם: "שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו". במדינה זו הופכת המלכות לבסוף מאמצעי למטרה, והיא אוכלת יושביה. מעבר להרי חושך ניתן לגלות את המדינה האוטופית, בה מניע את הבריות החוק המוסרי. במדינה כזו המלכות כמעט מיותרת, וצריך אותה רק להסדיר ולחלק את רוב הטוב והחסד בצורה הרמונית ותכליתית.

הסיפור העתיק הזה אינו ארכאי ותמים אלא בעל משמעות עכשווית. שבעים שנות מדינה קומוניסטית שסללה את דרכה בכוח הזרוע ובמהפכה רוויית דם, הסתיימו בכישלון. השמיטה אינה רבולוציה מרקסיסטית, אלא מהפכה רוחנית המחזקת את התפיסה שתיקון עולם אמיתי יושג מלמטה בדרכי שכנוע שירוממו את הבריות להיות מוסריים וטובים יותר. תבוא אפוא ברכה למכון 'התורה והארץ' ולארגון 'מקימי' על יזמת 'נדיבי ארץ' שלהם שבאה להחזיר עטרה ליושנה ורואה בשמיטה פתרון לחובותיהם האבודים של המתקשים להחזיר. כאשר קרן זו תהיה נחלת הרבים, תיווצר מהפכה פנימית עמוקה ושורשית שתשבור את מעגל השנאה והקנאה, ותהפוך את מדינתנו למדינה האוטופית החלומית, בדרך לתיקון העולם כולו במלכות שדי.