דבריו של נפתלי בנט אמש (רביעי) בהם רמז כי בחירתה של שקד בהזדהות עם הימין היא ביטוי לחולשה, עוררו ברשתות זעם רב, ובמידה רבה גם מוצדק. היתה בהם הקטנה לא ראויה של שותפה פוליטית ותיקה, וזלזול ברצון של קהל הבוחרים (ה"בייס" הידוע, שבנט בעצמו הודה שפעל בניגוד לעמדותיו). אולם, כאשר מסתכלים על האירוע ועל הדברים שנאמרו בפריזמה הצרה יותר, של מערכת היחסים האישית בין בנט לשקד, התמונה כבר הופכת להרבה פחות חד ממדית.
"נקמה היא מעדן שאוכלים אותו כשהוא קר" אומר הפתגם הסיני (או ההודי, או הערבי או היפני) העתיק. ואכן, את שורשי הנתק בין בנט לשקד אי אפשר לחפש בשבועות האחרונים. היחסים בין השניים, שההיסטוריה הפוליטית המשותפת שלהם חוזרת לעשור הראשון של המילניום ואשר נחשבו לבעלי הברית ההדוקים ביותר בפוליטיקה הישראלית שנים רבות, כבר מזמן אינם טובים כבעבר. מתי נפער הסדק הראשון בין בנט לשקד? זאת כנראה לא נדע. אבל מתי הוא הפך לחשוף – אנחנו דווקא יודעים.
הימים הם ימי פיזור הכנסת ה-21, שמעט ורעים היו ימיה. הימין החדש מחוץ לכנסת ואנשיה מחפשים תעסוקה, אך פתאום מבינים בנט ושקד שמן השמים ארגנו להם הזדמנות לקאמבק מהיר בעקבות פיזור הכנסת. המפלגה, שאך זה התפרקה כלעומת שהוקמה נעורה לחיים, אולם אז מגלה בנט ששקד כבר לא מוכנה להיות מספר 2. היא ואנשיה פועלים במלוא המרץ להפוך אותה למנהיגת מה שיהפוך להיות "ימינה" תוך שהם מפמפמים ללא הרף סקרים שונים, שהעניקו לרשימה בראשות שקד מספר דו ספרתי של מנדטים.
בנט מבין שאין מנוס מלוותר ונכנע, אך הוא לא פראייר. בשלב ראשון הוא הופך את שקד ליו"ר בובה (זוכרים את הודעת הפיצול שנחתמה לפני ההליכה לקלפיות?), ובהמשך מחכה לזמן הנקמה.
עם הקמת ממשלתו האחרונה בנט אמנם דאג לשקד לג'וב מכובד, אך לא נתן לה לחזור לתפקיד שרת המשפטים שעשה אותה למה שהיא, וגם לא התאמץ לעזור לה יותר מדי. לא במהלך הקדנציה ולא אחרי נפילת הממשלה. בשורה ארוכה של סוגיות הוא הותיר אותה חשופה בצריח, והביט במאמציה מן הצד, מכס ראש הממשלה. גם לאחר פירוק הממשלה הוא אמנם מפקיד בידיה את המותג 'ימינה', אך עושה כל מה שניתן כדי להכשיל את שותפתו לשעבר. למעשה, בנט עסוק בימים אלו רק בבנט, בעוד שמבחינתו הוא לא חב דבר למי שהיתה שותפתו הנאמנה בעבר.
