אבו־מאזן לא יפרק את הרשות, אבל החש ששכך יקרה תמיד קיים. לכן כל ראשי המדינה אצלנו חרדים למוצא פיו
עמוס הראל, הפרשן הצבאי של הארץ, כתב השבוע שמערכות הביטחון שלנו מתלבטות בין שתי אפשרויות רעות: לחזק את הרשות ולשפר את הכוח של המנגנונים, או לעמוד מן הצד ולראות בהמשך קריסת הרשות הפלסטינית. האפשרות הראשונה בעייתית, אבל האפשרות השנייה נשמעת מחרידה יותר. אם הרשות תקרוס, צה"ל יצטרך להיכנס לתוך הוואקום, לכבוש מחדש את הערים הפלסטיניות, הכפרים ומחנות הפליטים, ולהילחם באלפי טרוריסטים, בהם גם אנשי המנגנונים הפלסטיניים עצמם.
וזה בדיוק הסיפור המסובך וחסר הפתרון הזה. למעלה מ־55 שנים השטחים הללו אוחזים בגרוננו וההפך, ועכשיו אנחנו מגיעים לעוד שלב קריטי במאבק בטרור, שרק הולך ומתפתח. החיים שלנו, הערכים שלנו, הדאגות שלנו, האבל הלאומי וגם ההתנהלות הנדרשת – כרוכים בקשר הגורדי האלים הזה. ראש השב"כ רונן בר (ברזובסקי) אמר השבוע באוניברסיטת רייכמן כי גל הטרור נגד ישראל, שאת רובו אנחנו מצליחים לסכל בעבודה ביטחונית יומיומית מפרכת, שואב עידוד ומוטיבציה מהפילוג הפנימי בישראל, השסע החברתי והעימותים הפוליטיים, בעיקר לפני הבחירות.
על החיבור הבל־יינתק הזה כתבו והזהירו רבים וטובים בשנות השבעים של המאה הקודמת. אנחנו יכולים לשלוט בשטח, להחיל ריבונות ולמנוע טרור, אבל אנחנו לא רוצים, ובצדק. המחיר יהיה נוראי. אנחנו יכולים להמשיך ולנהל את הסכסוך ללא פתרון, וזה מה שאנחנו עושים בעצם, אבל אז הרשות מזייפת. אנחנו יכולים לעזוב את השטח, אבל אז נעמיד בסכנה גדולה מאות אלפי מתנחלים שחייבים לשמור עליהם. אנו גם לא יכולים לסגת, גם אם יהיה הסכם עם הפלסטינים. לאירוע בסדר גודל כזה אין היתכנות פוליטית, והוא לא יכול להתקיים לא בממשלת הימין ולא בממשלת השינוי.
אנחנו נשארים שם ומשלמים ביוקר מכל הכיוונים. הצבא נגרר לעומק מחנות הפליטים, מחסל מחבלים ומונע מהם להגיע אלינו, אבל סופג אבדות וגם מסתכן בכיבוש הרשות, מה שמבשר על מדינה דו־לאומית שתקום כאן. מול המציאות הזו ישראל שוברת את הראש. הדיונים הביטחוניים עוסקים היום רק במערכה הצבאית בג'נין ובשכם, ובאינטרס המשותף שלנו ושל הרשות לשמור על הביטחון, כל עוד הוא קיים. ביום רביעי התקיים דיון אצל לפיד בשאלה איך מתמודדים עם ההסלמה בשטחים אחרי שיהודים יעלו להר הבית בחגי תשרי. התשובה: שולחים עוד ועוד גדודים ופלוגות של חיילים שיעשו את ראש השנה, יום כיפור וסוכות על גבול ובתחומי הרשות.
איבדנו שליטה. אנחנו תלויים בראשי הרשות, אבל לא רק בהם. ביום שישי הבא, 23 בספטמבר, יו"ר הרשות אבו־מאזן ינאם בעצרת האו"ם. ראש הממשלה לפיד יהיה באותה שעה על הטיסה בחזרה מהעצרת בניו־יורק כדי להשתתף בחתונת בנו, יואב, אבל אני בטוח שיעבירו לו בדחיפות את תוכן הנאום. אבו־מאזן לא יחזור מן הסתם על הדברים המשוקצים שלו בברלין ועל ההשוואה בין השואה לסבל הפלסטיני, אבל ברור שהוא יתקוף את ישראל במלים בוטות אחרי האירועים האחרונים בשטח. אבו־מאזן לא יפרק את הרשות באותה הזדמנות, יש לו סיבות טובות משלו להשאיר בידיו את השליטה גם בגיל 87, אבל החשש שכך יקרה תמיד קיים, ולכן כל ראשי המדינה אצלנו חרדים למוצא פיו.
אף אחד לא באמת יודע מה עושים. ברור שההפרדה בין שני העמים חיונית, אבל אין מי שיכול ליישם אותה לא אצלנו ולא אצלם. התנאים המדיניים לא נפגשים. במצב שנוצר אין ברירה אלא ללכת למהלכים חד־צדדיים, להפריד ולהיפרד ככל שאפשר. להחזיר לרשות הפלסטינית כמה שיותר יישובים שלא נשקפת מהם סכנה לישראל, כמו השכונות והכפרים הפלסטיניים הענקיים מחוץ לחומת ההפרדה בירושלים.
המודל של עזה הוא המודל הנכון. חזרנו לגבולות 1967, הקמנו חומה גבוהה וכמעט בלתי עבירה, והצלנו את עצמנו. התוצאה היא סבבי לחימה פעם בכמה שנים, אבל המחיר הקשה הזה שווה את האלטרנטיבה האיומה של השליטה בשני מיליון פלסטינים ברצועה. הלוואי שאפשר היה ליישם אפילו את תוכנית ההתכנסות הנשכחת שיזם ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט לפני בחירות 2006. אולמרט דיבר על פינוי כ־60 התנחלויות לתוך הגושים מעלה־אדומים, גוש עציון וגוש אריאל. התוכנית ירדה מהר מן הפרק, וכיום היא לא ריאלית. אפילו מאחז צעיר או ישיבה לא חוקית בחומש אי אפשר כבר להזיז. 
