וזו גם התשובה למקטרגים על יו"ר האופוזיציה בנימין נתניהו, שלא פינה מקומו נוכח ההתעקשות של מחנה רל"ב לתעדף ישיבה בכיף עם תומכי טרור (כן, תומכי טרור. לנחם משפחות מחבלים ולהתייחס לרוצחים כשאהידים זה לתמוך בטרור), העיקר שלא איתו. למה הוא נשאר? משום שכמו כל האחרים, הוא מקבל פידבק חיובי באשר הוא הולך. רק שבמקרה שלו לא מדובר במשפחה, בחברים ובחנפני דרכים בלבד, אלא גם בסקרים ובפתקי הקלפי ברגע האמת. נתניהו, שמכיר היטב את יריביו הפוליטיים, מתרשם מיכולת המנהיגות שלהם כמו שמיקי חיימוביץ' מתרשמת משווארמה, וקשה לומר שהוא שומע קולות־מְבשר עולים ממעמקי הליכוד, בדמות יורש סוחף המונים.
מתמטית, נתניהו הוא האיש שתוקע לכאורה את המערכת (ושוב נזכיר שלא; מי שתוקע הוא מי שמסרב לשבת עם נתניהו), אבל כמו שעולה מקמפיין הליכוד, במתמטיקה של הפוליטיקה אחת ועוד אחת שווה ארבע. לא מדובר פה במדעים מדויקים, אלא במדעי הרוח. ובמדעי הרוח כמו במדעי הרוח – הכול נתון לפרשנויות. לא הפרשנות של העיתונאים ולא של האזרח הקטן: קודם כול של המועמד הרעב עצמו.
הימין המתרכך
פסטיבל בן־גביר בסוף השבוע שעבר היה צבעוני ותוסס במיוחד. לשם שינוי, לא אמירה פרובוקטיבית עמדה על הפרק, אלא להפך. "הכשרת איתמר בן־גביר" תפסה כותרות – חלקן מזועזעות וחלקן מצקצקות, ומיעוטן היו סבבה עם זה.
אז מה היה לנו שם? ביקור מכבד בתיכון בליך ברמת־גן, מחיאות כפיים מצד שבט צופים תל־אביבי; התנערות של בן־גביר מהתמונה ההיא שהייתה תלויה לו בסלון הבית, וגם מהצילום החגיגי עם סמל המכונית של רבין לפני הרצח; סרטון ויראלי שבו הוא זועם על צעקות "מוות לערבים" ומתקן "למחבלים, רק למחבלים!"; והצהרה שאם בנו יצא מהארון, הוא פשוט יחבק אותו. הסדין האדום של הפוליטיקה הישראלית לא ילבין בתיכונים הפופולריים של ערי המרכז, אבל אולי במבט מקרוב יגלו בשמאל ובימין המכנה עצמו "רך" שבן־גביר עשוי גם מצבעים אחרים.
השמאל מתחלחל מנִרמול הדמון הגדול, אבל גם במפלגת עוצמה יהודית לא רווים נחת. ברוך מרזל ובנצי גופשטיין מסויגים, פעילים אחרים שוקלים מחדש אם להמשיך ללכת אחרי נציגם משכבר. בין אם מדובר בשיתוף פעולה בהפוך־על־הפוך לצורך הכשרת האיש ובין אם בהתרחקות אותנטית, מאחורי הטענות כלפיו עומדת אמת גדולה. בן־גביר אולי עוד לא מכיר בזה, אבל ירצה או לא ירצה, תהליך ההתקרבות שלו לעמך־ישראל ישנה לא רק את היחס של האזרחים אליו, אלא גם את שלו אליהם. אתה יכול להיות גיבור על להט"בים כשאתה סגור בשכונה חרד"לית הומוגנית, לקרוא "מוות לערבים" כשאתה מכיר אותם רק דרך מסך הטרור, לצאת נגד גיוס נשים או לימוד תורה שלהן כשבבית המדרש שלך ברוריה היא רק סוגיה טרגית ודבורה היא נביאה בעירבון מוגבל מאוד. אתה לא יכול להישאר אדיש כשאחד מכל אלה הוא השכן החביב שלך, בת משפחה או חבר.
השמאל טוען שמדובר במסע הכשרה של בשר טרף נטול היתכנות תזונתית־יהודית; הימין אומר שמדובר בבשר כשר למהדרין. אבל בהכשרה כמו בהכשרה, בסופו של דבר מגיע שלב ההמלחה. והמלח הגס הזה שמומטר מלמעלה מוציא ממך את הדם הרע, ובלי משים גם משנה לך את הטעם. יש כאלה שקוראים לזה בכלל התבגרות.
לתגובות: orlygogo@gmail.com
