גם ההייטקיסט החרדי, הדוגמן האולטימטיבי של האופטימיות בנוגע להשתלבות, מרוויח בממוצע 40% פחות מעמיתיו הלא־חרדים
אלא שהרפורמה האידאולוגית של האדמו"ר מבעלז הרתיחה את הליטאים והתגלגלה למשבר וכמעט־פיצול ביהדות התורה. איך זה נגמר בסוף כולם יודעים: השבוע הבטיח ראש האופוזיציה נתניהו להשוות בממשלתו העתידית את תקצוב המוסדות שאינם לומדים לימודי חול לאלו שלומדים, הסיעות החרדיות התאחדו, והתלמידים יישארו בבערותם.
זו לא הפעם הראשונה. עושה רושם שהממשלה, האקדמיה והתקשורת נוטות לחגוג מוקדם מדי תהליכי מודרנה במגזר החרדי, ופעם אחר פעם העסק הזה מתנפץ אל קרקע הרחובות בבני־ברק ובמודיעין־עילית. הנה המציאות הכואבת: האדמו"ר מבעלז לא הוביל רפורמה כבירה ביחסם של החרדים הקיצונים למדינה, ולא נמלא אהבה לרעיון שתינוקות של בית רבן ילמדו לחפוף משולשים. הוא בסך הכול הגיב לתמריצים. בטלו תמריצים, בטלה אהבה. תהליך דומה קרה עם ההגזמות סביב שילוב חרדים בשוק העבודה.
עבודה שחורה
בשנים האחרונות חלה עלייה בשיעור הגברים החרדים המשתלבים בשוק התעסוקה. בשנת 2002 הגיע שיעור התעסוקה שלהם לשפל של 35.5%; היום הוא עומד על מחצית מהגברים החרדים שבגיל העבודה. עלייה של יותר מ־15% בשני עשורים. אבל כשמעמיקים בנתונים, רואים שהפער משאר המגזרים רחוק מלהצטמצם. הגרף ברור. הקפיצה הגדולה בתעסוקה חרדית התרחשה בעקבות קיצוץ הקצבאות ב־2003 של אותו נתניהו. אז הוא היה מומחה בתמריצים. קצב ההשתלבות החרדי בשוק העבודה המשיך לעלות עם עוד "פיק" ב־2015, לאחר הורדת גיל הפטור מצה"ל וקיצוץ נוסף בקצבאות, והגיע לכמעט 53%. אחר כך המפלגות החרדיות חזרו לממשלה, ההחלטות התהפכו, וההשתלבות נעצרה ואף פחתה מעט. כך שב־2022, בעוד נשים חרדיות עשו היסטוריה והשוו את שיעור העסקתן לנשות המגזר הכללי (83%), הגברים החרדים נסוגו לאזור ה־50%. גם בשנה האחרונה, עם ממשלה נטולת חרדים וליברמן באוצר, לא חלו שינויים דרמטיים אצל גברים חרדים.
אם כן, העלייה בשילוב החרדים בשוק העבודה נעצרה לפני שבע שנים, אבל למען האמת גם בשנותיה הטובות היא מעולם לא הגיעה ליעד שנקבע לה. בשנת 2010 קבעה המדינה יעד שלפיו תוך עשור 63% מהגברים החרדים ישתלבו בעולם התעסוקה. זה היה נראה הגיוני לפי המגמות אז, אבל המציאות הרבה פחות אופטימית, וזה נגמר כאמור בכ־50% בלבד. לעשור הבא כבר נקבע יעד צנוע בהרבה: 65% גברים חרדים עובדים ב־2030 אם לא יחול שום שינוי, או 70% אם גיל הפטור מהצבא יופחת ל־22 ויוסרו חסמים לשילובם. עשור אבוד.
וזה לא הכול. ניתוח של הכלכלן אריאל קרלינסקי עבור פורום קהלת מראה שגם כשגברים חרדים יוצאים לעבוד, הפריון שלהם נמוך והם משתכרים בערך שני שליש לעומת גבר ישראלי לא־חרדי בעל ניסיון תעסוקתי זהה. לא קיים שום ענף כלכלי במשק שבו הכנסת החרדים משתווה לזו של לא־חרדים. כמעט רבע מהגברים החרדים עובדים בחינוך, ורק 4% עובדים בהייטק. גם ההייטקיסט החרדי, הדוגמן האולטימטיבי של האופטימיות לגבי השתלבות החרדים, מרוויח בממוצע 40% פחות מהייטקיסטים לא־חרדים. ב־15 השנים הטובות של שילוב חרדים עלתה משכורתם ב־86% אחוזים, בזמן שבשאר המשק המשכורת הממוצעת של גברים טסה ב־184%.
בקיצור, השתלבות החרדים בעבודה מאז 2003 היא התפתחות חיובית בהחלט, אבל מבט בנתונים עוזר למסגר אותה בממדיה האמיתיים: הרבה פחות מהיעד, פריון עבודה נמוך, צמיחה שנעצרה ב־2015 והשתלבות בעבודות פחותות־שכר באופן יחסי. בתחילת שנות האלפיים, אלו מבין החרדים שהיו מועסקים הרוויחו פר־שעה כמעט את אותו סכום שקיבל עובד לא־חרדי. כיום השכר השעתי של גבר חרדי נמוך בכ־15 שקלים בממוצע משכר־שעה של שאר הגברים במשק.
אביי, רבא והנדסת תוכנה
למה זה קורה? תשובה מרכזית לשאלה הזו היא היעדר ההשכלה, עניין שנמצא בעוכרי החרדים. מה שמביא אותנו לעוד נושא שנבנו עליו תילי תילים בשנים האחרונות – שילוב חרדים באקדמיה. בעשור האחרון הקצתה המדינה 1.7 מיליארד שקלים להשקעה בתוכניות רבות ומגוונות, שתכליתן שילוב כמה שיותר סטודנטים חרדים בהשכלה הגבוהה.
האם הן התממשו? בחמש השנים הראשונות מספר הסטודנטים החרדים עלה מארבעת אלפים לאחד־עשר אלף, וכלי התקשורת התמלאו בסיפורים נפלאים על הישיבע־בוחער שבזכות מוחו המחודד בהוויות אביי ורבא השלים תוך שבועות ספורים את כל החומר והשתלב בלימודי הנדסה. המציאות נשמעת פחות כמו סיפור חסידי. מבקר המדינה הראה שבקרב גברים חרדים קיימת נשירה של 55% מהמכינות הקדם־אקדמיות. אחוזי הנשירה הגבוהים מלווים את הסטודנט החרדי גם אם צלח את המכינה והחל ללמוד לתואר. 46% נושרים באמצע הלימודים, לעומת 20% אצל סטודנטים לא־חרדים. ובכלל, רק 22% מבוגרי התארים החרדים הם גברים. אגב, גם קצב הכניסה של סטודנטים חרדים חדשים נבלם בשנת תשע"ו, בדומה להשתלבות בעבודה. מתברר שאפילו המכללות מותאמות־המגזר והתוכניות בהפרדה מגדרית לא הועילו. בלי השכלה יסודית ותיכונית בסיסית, אין לגברים חרדים שום סיכוי לעמוד בקצב.
השכלה יסודית, מה שמכונה לימודי ליבה, היא באופן רשמי נחלתם של 44% מתלמידי כיתה א' במגזר החרדי. בפועל, בחלקים נרחבים מבתי הספר האלה מדובר בפיקציה לצורכי תקציב. כך למשל, מבקר המדינה מצא של־95% מהמורים למתמטיקה במוסדות הללו, אין השכלה במתמטיקה. על השכלה תיכונית לנערים חרדים אין מה לדבר. פחות מ־3% מהגברים החרדים בעלי תעודת בגרות, פחות מ־2% ניגשים למבחן פסיכומטרי לפני גיל 30, והציון הממוצע שלהם בו הוא 566 לעומת 600 אצל לא־חרדים. לא מפתיע לגלות שהם נכשלים במתמטיקה ובאנגלית, ומצליחים לעקוף את מקביליהם רק בתחום המילולי. גם בלימודים אקסטרניים, חרדים מצליחים פחות מאשר לא־חרדים.
המחקר של ד"ר קרלינסקי הולך צעד אחד קדימה, ומנסה לפרק בכלים אקונומטריים מהי הסיבה לפער ההולך ומתרחב בהכנסות בין עובדים חרדים לשאינם. ובכן, מתברר שאת רוב הפער ניתן להסביר ואין הפתעות. ההשכלה (או חוסר ההשכלה) היא הגורם המשמעותי ביותר שבגללו חרדים מרוויחים פחות. אחריה ברשימה הניסיון התעסוקתי הקצר שלהם בשל כניסתם לשוק העבודה בגיל מאוחר, ואז המצב המשפחתי ומספר הילדים. "נכון לעכשיו", הוא כותב, "אין שום עדות להתכנסות בהשכלה, כך שסביר שפער ההכנסות רק יעמיק ולא יצטמצם".
עמוד השח"ר
במקרה של גיוס חרדים לצה"ל, הסיפור מוכר. בשנת 2020 מינה הרמטכ"ל ועדה בראשות האלוף במיל' רוני נומה, כדי לבדוק את פרשיית זיוף נתוני גיוס החרדים לצבא בשביל לעמוד ביעדים שקבעה הממשלה. הוועדה גילתה, למשל, שבשנת 2017 דיווחו באכ"א של אורנה ברביבאי דאז על 3,070 מגויסים חרדים, כשבפועל היו 1,300 בלבד. "מספר המתגייסים החרדים בשנים 2014 עד 2018 לא תואם את יעדי הגיוס", נכתב בדו"ח הוועדה. למעשה, "מאז 2013 מספר המתגייסים החרדים אינו במגמת עלייה. נתוני הספירה נערכו בפרשנות מרחיבה שחרגה מהגדרות החוק, באופן מודע, מכוון ושיטתי". לא סתם הגזמות פראיות מתוך תקווה אופטימית, אלא ממש זיוף.
גם במקרה של גיוס החרדים נפתחו שלל תוכניות מיוחדות בהשקעה עצומה, שמטרתן להתאים את חוויית השירות הצבאי לתרבות ולצרכים של המתגייס החרדי. וגם במקרה הזה כלי התקשורת התמלאו בסיפורים מיוחדים על לוחמים שבאים ממשפחות חרדיות אותנטיות ומשלבים ספרא וסייפא. בפועל, אלה היו מקרים חריגים שאינם מעידים על הכלל. כבר בזמן אמת העירו רבים על כך שמשהו בתוכניות השח"ר (שילוב חרדים) למיניהן לא מסתדר. פרשן החרדים הוותיק ד"ר אבישי בן־חיים נהג לומר שחרדים בצה"ל זה אוקסימורון שמשקף אחת משתי אפשרויות – או שזה לא באמת צבא, או שהם לא באמת חרדים. ואכן, קצין בדרגת רב־סרן העיד בוועדה כי לרשימת החרדים המתגייסים הוכנסו גם שמותיהם של נשים, עולים חדשים ואזרחים מוסלמים ונוצרים. גם דתיים־לאומיים נרשמו פעמים רבות כחרדים.
הזיוף נתפס והופסק, יש לקוות, אבל חוסר ההצלחה בגיוס חרדים אמיתיים נמשך גם כעת. רק לפני שנה קיבלה עמותת "הצלחה" את נתוני גיוס החרדים לשנת 2019, והם מזעריים: 75 מבני ברק, 62 מאלעד, 51 מביתר־עילית ו־20 מקריית־ספר. לשם המחשה, מהמועצה האזורית בנימין הגיעו 31 מתגייסים חרדים. בסך הכול 1,222 מתגייסים חרדים בשנה, ודעיכה לעומת השנים הקודמות.
המגזר חי ובועט
קלישאה עיתונאית גורסת שכדי להצדיק כתבה על נושא מסוים ולכנות אותו "תופעה", יש למצוא לפחות שלוש דוגמאות. אז הנה, "תופעה". הציבור הכללי והממשלה כל כך נחושים להראות שהחרדים משתלבים, ששוב ושוב הם שוכחים לוודא שגם החרדים בעניין. זה קורה בתעסוקה, באקדמיה, בלימודי הליבה, בצבא, ואם תרשו לי להמר – גם בפוליטיקה. הדיבורים על אלפי צעירים חרדים שכבר לא נשמעים לרבנים ויצביעו בקלפי לסמוטריץ', בן־גביר או נתניהו, הופרכו כבר בעבר, וסביר להניח שזה יקרה גם באחד בנובמבר. השמועות על קריסתו של הממסד החרדי כפי שהכרנו אותו, מוקדמות מדי.
ומכאן, מודעה רבא לאורייתא: בשנת 2065 אחד מכל שלושה ישראלים יהיה חרדי, לפי התחזית הדמוגרפית של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. רבע מהאזרחים בגיל העבודה ישתייכו למגזר החרדי, ומחצית מילדי ישראל עד גיל 14. התחזית הזו יכולה כמובן להתבדות, אבל חלק ממנה מבוסס על ילדים שכבר נולדו. ילדים שאין להם לימודי ליבה, לא תהיה להם בגרות, השתלבות שלהם בצה"ל היא פנטזיה, והשתלבות שלהם באקדמיה ובשוק העבודה זקוקה להרבה מאוד תפילות.
האם זה אמור להפחיד אותנו? לאו דווקא. חשוב להדגיש: אין פה שמץ של ביקורת כלפי הבחירה באורח חיים חרדי. חיי דלות פיזית והתמסרות ללימודי קודש מעוררים הערכה במובנים רבים, והם בכל מקרה זכותו של מי שבוחר בכך. השאלות שהנתונים מעוררים נוגעות לא לחרדים, אלא למדינה. אם היא רוצה להמשיך להתקיים כמדינה שבה מי שלא בוחר בעוני יכול להמשיך ליהנות מרמת חיים מערבית, היא צריכה לתת את הדעת לשאלה אם ניתן לכפות על ציבור כה גדול נושאים כמו לימודי ליבה או גיוס לצבא. וגם: איזו מדיניות רווחה נכון ליישם כדי שהנטל על האוכלוסיות היצרניות לא יכריע אותן?
אלה שאלות גדולות מדי על הטור הזה, אבל אירועי השבוע האחרון לימדו ששינוי בחברה החרדית לא יבוא מרפורמה אידאולוגית, ולא סביר שיגיע מכפייה של רוב פוליטי, אלא דווקא מתמריצים. הגיע הזמן להיישיר מבט אל הנתונים, במקום לדמיין מהפכות ורפורמות שאין להן כיסוי בשטח.
