קוראים לי אריאל. אני בן 46, דתי־לאומי מפתח־תקווה, מזהה את עצמו כאיש ימין מאז ומעולם, ולראשונה בחיי אין לי למי להצביע בבחירות לכנסת. לפחות כרגע, התכנון הוא לצאת לטייל עם המשפחה ביום שלישי, 1 בנובמבר. השבוע פורסם שהחורף יתאחר, ומזג האוויר יהיה כנראה מושלם לטיולים. נהיה קצת בטבע, נחזור הביתה, נראה את המדגם ונבין שבעוד חצי שנה נקבל עוד יום טיול, בבחירות השישיות.
אני מכיר את כל הטיעונים: מי שלא מצביע בעצם מחזק את הצד השני; לא להצביע זו פריווילגיה של מפונקים; השמאל מוחא לך כפיים, עוד כמה כמוך ותהיה להם ממשלה. כל הדברים הללו נכונים, אני עצמי כתבתי אותם בשנים האחרונות לא פעם. אבל הנה, אני מודה, משהו בי נשבר. אני מביט בשלל הפוליטיקאים שמבקשים את קולי, וחש בחילה וקבס. איך לא נמאס להם מעצמם. מהפילוגים האינסופיים. מהשקרים. מהרמייה. מהצורך להקצין עוד את הטון.
חיכיתי עד לסגירת הרשימות כדי להביע את הייאוש הזה, שכנראה לא מאפיין רק אותי. חשבתי שאולי ברגע האחרון תהיה איזו התעשתות. הצחקתם אותם. עד הרגע האחרון כולם המשיכו לדהור למעמקי הטרלול, הלוליינות, החיבורים ההזויים שכולם פלגנות אחת גדולה ומטופשת.
הליכוד? אני מעריך מאוד את בנימין נתניהו וחושב שהוא אחד המנהיגים הגדולים שהיו לישראל. אבל צריך לדעת גם מתי לפרוש. לפני שש שנים, בדיוק כשהגיע לגיל פרישה, זכיתי לשבת מולו במשך כמה שעות ולשמוע אותו מציג את דעותיו ומחשבותיו בשלל נושאים. זה היה מרתק. חלק מהשיחה הוקדש להתקפות האכזריות והבלתי פוסקות שהוא סופג מהשמאל. כשהגיע שלב השאלות שאלתי אותו: בדיוק הגעת לגיל שאנשים פורשים בו. למה שלא תנוח עם המשפחה, מגיע לך.
הוא הביט בי במבט קצת נעלב (לא באמת, אתם הרי יודעים שהוא אחד השחקנים הטובים שקמו לנו), שאל אם אני שולח אותו הביתה, ואז הסביר מדוע הוא רואה בתפקיד ראש הממשלה שליחות. זה היה משכנע. אבל היום, שש שנים אחרי, באמת הגיע הזמן. לא אלמן ישראל, וגם לנתניהו יקום מחליף. אם הוא רק ייתן לאחד כזה לצמוח. בינתיים יש לליכוד רשימה דמוקרטית ומגוונת, אבל אני מביט בה שוב ושוב, ומה לעשות, היא לא מייצגת אותי. בעיקר לא האנשים בעשירייה השלישית, שקולי עשוי להכניס לכנסת.
הציונות הדתית הייתה אמורה להיות מפלגת הבית שלי. גם כאן, כמו בליכוד, אני מאוד מעריך את העומד בראש. בצלאל סמוטריץ' הוא איש מוכשר מאוד, ישר כסרגל, ביצועיסט לעילא, ואפשר להמשיך עם הפרגונים עד קדומים ובחזרה. אבל מה לעשות, אני לא בוחר בסמוטריץ' אלא בחברי עוצמה יהודית, וברגע האחרון מתברר שגם בנציג מפלגת נעם, ששובץ במקום ה־11. אני מבין מדוע חלקכם יקראו למה שאני עומד לכתוב עכשיו פיינשמקריות, אבל בסוף מדובר בתחושות וברגשות, לא בשכל נטו, ואחרי כמות בלתי נסבלת של ביקורים בקלפי בשנים האחרונות הגעתי למסקנה שאני פשוט לא מסוגל לשלשל בה פתק שעשוי להכניס את האנשים האלה לכנסת. לא כי הם לא דתיים במידה הנכונה. ולא כי הם לא חלק מהציונות הדתית. ולא כי הם אנשים רעים. אפילו לא כי דעותיהם שונות משלי. אלא כי אני מביט על ילדיי ושואל את עצמי: האם אלה האנשים שאני רוצה שהם ישמעו, יראו, ויהיו להם מודל לנבחרי ציבור? והתשובה היא לא.
לפני שנעבור לאיילת שקד, משפט אחד על מפלגות שלא מעט דתיים־לאומיים מצביעים להן, כמו יש עתיד והמחנה הממלכתי. אפילו לא עולה בדעתי להצביע למפלגות הללו. מתן כהנא, שחבר למפלגת הגנרלים שהפכה למיש־מש אמורפי ולא ברור, הוא אכזבה עצומה עבורי. במדרג חברי הכנסת של ימינה לשעבר – המפלגה שלא הצבעתי לה בגלגוליה השונים בכל ארבע מערכות הבחירות הקודמות – הוא במקום השני והלא מכובד בכלל ברשימת המאכזבים, כשמעליו רק נפתלי בנט. אותו בנט שהשבוע הוסיף חטא על פשע ודיבר נגד איילת שקד, האישה ששמרה לו אמונים פוליטיים והוא בתמורה זרק אותה שוב ושוב אל מתחת לגלגלי האוטובוס.
אז לגבי איילת שקד. האמת היא שמפלגת הרוח הציונית שהקימה עם יועז הנדל הייתה האופציה המועדפת עליי, עד שגם היא קרסה והתפרקה לגורמים. אני מעריך את שניהם, והחיבור ביניהם נראה כמו אופציה לגיטימית ללכת איתה לקלפי. אחרי פירוק השותפות, שקד המשיכה במסעה הסיזיפי לעבר אחוז החסימה וחברה לבית היהודי. בשבילי, לפחות כרגע, זהו פיתול אחד יותר מדי בעלילה. ייתכן שבסופו של דבר כן אצביע למפלגה הזו, אבל זו תהיה ברירת מחדל. אין לי מושג מיהו יוסי ברודני, שלפתע התברר כי הוא עומד בראש המפלגה שפעם הייתה המפד"ל ואוחזת באות ב'. שקד טענה השבוע שהיא חוזרת הביתה, ואני מאמין לה, אבל אני מביט בבית הזה שהיא חוזרת אליו ולא מזהה בו שום דבר מוכר.
אז יש לי יום פנוי ב־1 בנובמבר. מה אתם אומרים, צפון או דרום? ללכת לאיבוד באיזה יער סתווי וצונן בגליל, או לנצל את חלון הזמן הצר שבו אפשר לטייל בנגב בלי להיצלות מחום? כרגע אני קול צף.
