הרב חיים דרוקמן הוא כנראה האיש המאחד ביותר, ובוודאי האהוב ביותר, בציונות הדתית. בעידן שבו "המגזר" משתרע בין מי שקרובים מאוד לחרדיות למי שקרובים מאוד לחילוניות, אין זה עניין של מה בכך. האהבה לרב דרוקמן נובעת ממסירותו לתחום החינוך זה יותר משבעה עשורים, ובעיקר מאישיותו הקורנת. איש שמקרין אהבה, וכמעט אין בעברו התבטאויות קיצוניות גם נגד יריבים אידיאולוגיים ברורים. אפילו הטעויות הקשות שעשה בעבר, בעיקר בסלחנות כלפי עברייני מין כמו הרבנים זאב קופלוביץ' ומוטי אלון, קשורות כנראה לתכונות האהבה וסלחנות היתר שלו, שהופעלו שלא במקומן. לכן ברגעי משבר כמעט כולם עולים אליו לרגל.עמיחי שיקלי הוא איש חינוך צעיר בהרבה מהרב דרוקמן, אבל כבר הספיק לצבור זכויות. הוא הקים מכינה קדם־צבאית משגשגת (מכינת תבור בנוף־הגליל), וזכור גם כמי שארגן, עם אליסף פרץ, את מצעד ההצדעה המרשים ליום הולדתה השבעים של המדינה. אף שתמכתי בהקמתה של ממשלת בנט־לפיד, לא יכולתי שלא להעריך את בחירתו של שיקלי לוותר על מנעמי השלטון לטובת נאמנות להבטחות הבחירות של מפלגתו. ברמה האישית הכרתי את שיקלי כשהזדמן לי, הרבה לפני כניסתו לפוליטיקה, לראיין אותו יחד עם אביו איתן (העומד שנים רבות בראש רשת החינוך תל"י – תגבור לימודי יהדות), ומצאתי איש חינוך צעיר ומלהיב, שלא מתבייש לדבר כמו פעם על ציונות, אידיאליזם ומחויבות ערכית.
דווקא לכן היה לי קשה כל כך בימים האחרונים לקבל את ההכרעות הפוליטיות של השניים: את הסכמתו של הרב דרוקמן להיות מוצב במקום האחרון, החגיגי, של רשימת הציונות הדתית, ואת הסכמתו של שיקלי, שלא לומר רצונו, להשתריין ברשימת הליכוד בבחירות הקרובות. למען הסר ספק: רשימת הציונות הדתית היא לגיטימית. ועדת הבחירות המרכזית לא תמצא סיבה לפסול אותה. גם איתמר בן־גביר הפך בעיניי בשנים האחרונות לאיש ציבור לגיטימי, אף שאני רחוק מלהסכים עם עמדותיו. הוא הצהיר ברבים על הסתלקותו מרעיונותיו הגזעניים של הרב כהנא; הוא הבהיר כמה פעמים שאינו מוכן עוד לדבר בהכללות על הציבור הערבי; והוא גם שילם מחיר על שינוי עמדותיו בעימות עם תומכים לשעבר, ואף עם כמה חברים טובים לשעבר. אפשר כמובן לטעון שכל אלה הם משחקי התמתנות, אבל אין לדיין אלא מה שעיניו רואות. מה גם שמי שמוכן, כמוני, להאמין להתמתנות שעבר מנסור עבאס, לא יכול לדבוק בחשדנות רק כלפי בן־גביר.
אבל מאיש חינוך, בוודאי מסמל מאחד, מצופה לסרגל ערכי דק יותר. ובסרגל כזה, העובדה שבן־גביר היה ונשאר פופוליסט פרובוקטיבי, שמבקש לנצל כל הזדמנות להתססת רוחות בין יהודים וערבים במקום להרגעתה, או העובדה שמפלגת הציונות הדתית כוללת בסופו של דבר גם את מפלגת נעם, היו צריכות לגרום לרב דרוקמן לא להסכים לכהן כנשיא הכבוד של הרשימה. האם הרב דרוקמן באמת מזדהה עם הפרובוקציות של בן־גביר, או עם ההסתה האנטי־להט"בית והדרת הנשים של מפלגת נעם? ואם לא, מה יאמר מחר בבוקר לתלמידיו, שיש ביניהם גם נשים ולהט"בים, בנושאים האלה?הוא הדין בשיקלי. מפלגת הליכוד בוודאי לגיטימית. אבל איש חינוך שמטיף לאנשיו לדבוק בערכים גם כשהם תובעים מחיר, לא יכול להצטרף לרשימה בראשותו של אדם שהיה מוכן למנוע מהמדינה תקציב במשך שנתיים, למען המשך שלטונו; לבגוד באדם שנכנס עמו מתחת לאלונקה בימי הקורונה (בני גנץ); ורק לאחרונה לחתום הסכם מביש עם החרדים, שמבטל את הסיכוי הקטן שנוצר ללימודי ליבה, שהוא גם הסיכוי הקטן למנוע את תרחיש קריסתה הכלכלית של המדינה.
יתר על כן: הפופולריות היציבה של בנימין נתניהו, והפופולריות הדואה של איתמר בן־גביר, במיוחד כשהן ניצבות מול היפלטותם מהמערכת הפוליטית של יועז הנדל וצבי האוזר, שני פוליטיקאים ערכיים במיוחד שהיו מוכנים לשלם מחיר על דבקותם הזו, מעידות שמשהו רע במיוחד קורה במערכת הפוליטית בכלל, ובימין בפרט. כל פגיעה במוסר האישי או באינטרס הלאומי מולבנת כדי "לשמור על שלטון הימין". האובססיה לנצח את השמאל הפכה לערך היחיד המנחה את הימין, זה שמוחק את חשיבותם של כל שאר הערכים.
