שנה וארבעה חודשים חלפו מאז הסתיימו פרעות ימי שומר החומות, אך אף שהלהבות דעכו, הגחלים עוד לוחשות. כנס שנערך בשבוע החולף ביוזמת תנועת ישראל שלי תחת הכותרת "החזית הפנימית", ביקש לעורר את השיח הציבורי סביב אירועי מאי 2021, ולגרום לקובעי המדיניות להציב את ההתמודדות עם אויבי ישראל מבית במרכז סדר יומם.
האתגר לא פשוט, בלשון המעטה. האזנה לדוברים באירוע, ובהם קצינים בכירים במיל', חברי כנסת ואנשי תקשורת, לימדה עד כמה אפילו הגדרת טיבו של האתגר מורכבת מאוד. קחו למשל שאלה פשוטה לכאורה, אך בפועל מורכבת מאוד: מה היחס בין הפשיעה הפלילית היוצאת מהמגזר הערבי ובין התסיסה הלאומנית המבעבעת בו? בעוד חברי הכנסת יואב קיש ושמחה רוטמן ביקשו בכנס להפריד לחלוטין בין האתגרים הללו, ח"כ רות וסרמן לנדה ותא"ל במיל' גל הירש טענו שהקו המפריד ביניהם דק מאוד, כמעט שקוף. וזו רק דוגמה אחת. אך בין כל המשתתפים, על הבמה ודומה שגם בקהל, שררה הסכמה: מדינת ישראל שלאחר שומר החומות אינה אותה המדינה. משהו בביטחון האישי של רבים מאזרחי ישראל התערער, ותודעת האויב הפנימי שמדינת ישראל מתמודדת איתו, לצד האויב החיצוני, התחדדה מאוד.
בכנס הוצג מחקר על השבוע הקשה ביותר בחודש מאי, שחלקים גדולים ממדינת ישראל בערו בו. מטבע הדברים, הציבור לא נחשף בזמן אמת למלוא ההיקף של האירועים ובוודאי לא לחומרתם. הפרעות בלוד תפסו את מרב תשומת הלב הציבורית – בזכות תושייתם של תושבי המקום, עקב ההד התקשורתי שיצר מעצר החשודים בגרימת מות מוסא חסונה, וכן משום שלוד היא עיר גדולה במרכז הארץ. אילולא דיווחיו של כתב מקור ראשון בצפון ותושב העיר עכו יאיר קראוס, ששמו הוזכר פעמים רבות לאורך הערב, ספק אם הציבור הישראלי היה נחשף לאירועים קשים לא פחות שאירעו בעכו.
כמה מאיתנו שמעו על סדרת ההצתות שהתרחשה אז בגוש משגב בצפון? או על העובדה שכבישי הצפון המרכזיים (65, 85, 77 ו־79) נחסמו במשך שעות ארוכות לתנועת יהודים? חלק ניכר מהאירועים פשוט לא דווחו, כי לא היה מי שיאסוף את המידע, ירכז אותו ויביא אותו לידיעת הציבור הישראלי.
המחקר שערכו ב"ישראל שלי" מבקש למלא את החלל, ולחשוף את הציבור הישראלי להיקף המלא של האירועים, לפריסתם ברחבי המדינה ולחומרתם הייחודית. האיסוף הקפדני של המידע ושחזור האירועים נעשה באמצעות הצלבה של עשרות ומאות רסיסי מידע. שחזור מידע מקבוצות ואטסאפ, איסוף דיווחים מקומיים וגם בקשות חופש מידע שהוגשו לרשויות, והניבו למרבה הצער מעט מאוד נתונים. מתברר שגורמי אכיפת החוק לא אספו באופן שיטתי מידע על ימי הפרעות.
מטרת המחקר לא הייתה היסטורית, אף שגם למענו של שר ההיסטוריה ראוי היה לעשות את המאמץ. העמל הרב שהושקע נועד לגרום למקבלי ההחלטות להבין שאין מנוס משינוי פרדיגמה. מה שהיה לא יכול להיות עוד. צעדי האכיפה וההרתעה, וההיערכות לאירועים דומים בעתיד, אינם מספיקים. אפילו הקמת המשמר הלאומי, שהוחלט עליה לפני חודשים ארוכים, מתקדמת בעצלתיים. אירועי שומר החומות היו בבחינת קריאת השכמה, אך נראה שהיא לא נקלטה בעוצמה הדרושה אצל מקבלי ההחלטות. אם מדינת ישראל לא תתעשת, ולא תפנים את עוצמת האתגר מול מה שכינה בצדק אלוף במיל' עוזי דיין "האויב הפנימי", הסבב הבא עלול להיות חמור ומסוכן פי כמה.
