תגובתי למאמרו של מוטי קרפל שפורסם פה בשבוע שעבר, שהיה תגובה למאמרה מלפני שבועיים של נועה איתם על הנהגת ישראל וחובשי הכיפות הסרוגות, מצריכה סקירה קצרה של תולדות תנועת מנהיגות יהודית, שהוזכרה בשני המאמרים, ושקרפל ואני היינו שותפים להקמתה.
לכל הקבוצות האחרות בליכוד, הייתה תודעת הנהגה, שמשמעותה הפוליטית הפשוטה אומרת שהמטרה העליונה היא קידום המנהיג של הקבוצה, לפני כל אינטרס אחר. אבל המפד"ל החדשה שהקמתי בתוך הליכוד ראתה את הדברים אחרת. מובן שמתפקדי מנהיגות יהודית הצביעו עבורי, אבל הם הצביעו גם עבור מתחריי, שהבינו מהר מאוד את חולשת קבוצתנו והתנפלו עליה בשלל פיתויים טקטיים שהשכיחו מהם את המטרה שלשמה נכנסו לליכוד. אילו רבבות המתפקדים שפקדנו לליכוד היו מצוידים בתודעת ההנהגה הטבעית כמו כל קבוצה אחרת בליכוד, כבר הייתה לישראל מנהיגות אמונית.
את המתח האידיאולוגי שיצרנו בציונות הדתית ניצל היטב נפתלי בנט. "מה ההבדל בינך לבין פייגלין", נשאל ב־2013 בחוג בית בקרני־שומרון. "אין הבדל", ענה בנט, "אני פשוט עושה מהבית היהודי את מה שהוא עושה מהליכוד". כלומר, אפשר כביכול גם להישאר מגזרי וגם להנהיג את האומה.
כמו אישה נבגדת, גם הציבור הרחב תמיד יקנה את השקר שרצה לשמוע. לכן, כתשובת המשקל למנהיגות יהודית שהוציאה את ממסדי הציונות הדתית מאזורי הנוחות שלהם, מיהרה המפד"ל הישנה להפקיד בידי בנט ושקד מאגר קולות של 12 מנדטים – שבאין חזון מתגלגל עכשיו לידיו של איתמר בן־גביר, שבאצילות רבה חולק אותו עם בצלאל סמוטריץ'. האישה הנבגדת לא ראתה את הבגידה בבית היהודי והקמת מפלגת ימינה רגע לפני הבחירות. היא לא ראתה עוד ועוד סימנים, עד שכבר היה מאוחר מדי ובנט לקח את המנדטים שקיבל והקים את ממשלת השמאל והערבים.
טכנית, צודק קרפל כשהוא רואה בבנט את מי ששבר את הסטיגמה שלפיה לא ייתכן ראש ממשלה עם כיפה. אולם כאן נגמרת ההסכמה בינינו. בנט לא היה דבר וחצי דבר מכל מה שחלמנו עליו. ההפך הגמור הוא הנכון. בנט לא השתמש בתפקיד ראש הממשלה כדי לייצר לישראל מנהיגות יהודית, הוא השתמש ברעיונות ובפעולות של מנהיגות יהודית, כדי לייצר לעצמו את תפקיד ראש הממשלה. לעומתו, מנהיגות יהודית והמשכה במפלגת זהות שינו את פני הליכוד ואת פני הציונות הדתית והשפיעו עמוקות על הפוליטיקה והתודעה הישראלית כולה. כשכשלה זהות, נותרה המערכת הפוליטית כולה תקועה ללא חזון וללא תקווה.
