כי כזאת היא הכשרות – עסק יקר ודקדקני, כמעט קטנוני, מתיש ומסובך, בוודאי ליצרני המזון. הם אלה שצריכים לשלם למשגיח ולשלם פי שניים על ירקות עליים מגידול מיוחד, להגביל את עצמם בחומרי הגלם ולהיזהר שהעובדים הגויים לא ייגעו ביין, להתפשר על האיכות ועל שמם הטוב (כי אי אפשר לספר לאניני הטעם שמרגרינה היא כמו חמאה), למחוק מנה מהתפריט כי הפטריות הגיעו מתולעות, ולייקר את המוצר כי הם צריכים גם להרוויח.
כשרות, כמו שיודע כל מי שהכין מזון אי פעם, מסבכת את החיים, ופוגעת בשורת הרווח ובחדוות היצירה של העסקים. כל הקשיים האלה מתנקזים לדמותו השחוחה של משגיח הכשרות, שאמור לעמוד בפרץ, ולוודא שהכול יתנהל לפי דרישות ההלכה. מי שרוצה להבטיח את עצמו מפני אכילת איסורים רוצה את המשגיח שלו קפדן וקשוח, כזה שלא מבין בדיחות, שאי אפשר לעבוד עליו – עם עיניים בגב, עמוד שדרה מפלדה ומקל גדול ביד; אחד שהכול בשבילו שחור או לבן, כי זה בדיוק מה שזה: מותר או אסור, כשר או טרף. והכול סומכים על בד"ץ העדה החרדית כי כאלה הם: חייזרים שלא רואים בעיניים, ומתייחסים לכל חומרה שחידש לפני 100 שנים אדמו"ר בעיירה נידחת בהונגריה כאילו הייתה איסור דאורייתא. ממילא אפשר להניח שגם על כל מה שקדם לחומרה הזאת הם ישמרו באותה קנאות חסרת פשרות, ואז הסיכון להיכשל באכילת איסור קטן עד אפסי.
החוגים שסומכים על בד"ץ, מאות אלפי אנשים, מקנים לו עמדת כוח מול יצרני המזון. אלה מוכנים לשלם הרבה תמורת החותמת השחורה המסולסלת, ולהיכנע לכל הדרישות האבסורדיות של נציגיה, ביודעם שהחותמת הזאת פותחת בפניהם שוק אדיר בגודלו, ושהיא יעילה הרבה יותר מכל מסעות הפרסום.
מנגד, מערכת הכשרות של הרבנות איבדה מזמן את אמון הציבור. הסיבה לכך אינה היעדר שקיפות, וגם לא יחסי אנוש לקויים או גחמות הלכתיות. המערכת כשלה בגלל רפיון באכיפה, מפני שבהרבה מקומות המשגיחים פשוט לא עשו את העבודה. כך החל סחרור: הצרכנים המקפידים על הכשרות התחילו להתרחק, בעלי העסקים שהבינו שהכשרות אינה מביאה להם יותר לקוחות הרשו לעצמם לזלזל בה, ו"כשר בהשגחת הרבנות" הפך למושג ריק מתוכן. מכאן קצרה הדרך לפרשת מלון דניאל בהרצליה, שהעדיף את ההשגחה של רבנות שוהם דווקא.
כשרות ממלכתית היא חלק מזהותה היהודית של המדינה. ראוי לאששה ולחזקה. לא צריך להמציא בשביל זה תאגידים, "ועדות שלושה" ומועצות דתיות היברידיות. גם תשדירי פרסומת ומודעות תמיכה לא יועילו, ומהצהרות של אביגדור ליברמן בכלל עדיף להתרחק, בבחינת "אמור לי מי הם תומכיך, ואומר לך שמשהו השתבש". המנגנון הקיים הגיוני ומעשי מאוד. אין דבר פשוט ונכון יותר מהכפפת כשרות בתי העסק לרבנות שהם שייכים לתחומה. צריך רק "לתת עבודה" – לאייש במשגיחים הגונים ואמיצים, לשלם להם שכר ראוי על עבודתם הקשה והלא נעימה לעיתים, ולוודא שהם אכן עושים אותה. כדאי ללמוד מבד"ץ איך עושים כשרות שווה לכל נפש, אמינה וסמכותית: מכוונים למכנה המשותף הגבוה ביותר, ומקפידים עליו בקנאות.
