רציתי להתחיל בכתיבת פתיח מתוחכם עם עלילה יפה ומעוררת הזדהות, אבל עצם העובדה שאני יושבת (עומדת) כאן וכותבת, ערנית לחלוטין באמצע הלילה, זה הסיפור בעצמו.
אני לא מומחית שינה. להיפך, אבל יש לי הרבה מה לספר ולהסביר על הפרעות שינה ולמה אני בטוח אקבל מקום אחרון בתחרות 'ההירדמות הכי מהירה'.
כך נראה לילה ממוצע של אביה אנה ברוקס: בדרך כלל אני נכנסת למיטה בשעה מאוחרת כי עד 23:00 אני מרגישה שאני יכולה לרוץ מרתון. ברגע שאני נשכבת במיטה ועוצמת עיניים, גלגלי המוח שלי מתחילים לנוע בקצב מהיר וכל הרעיונות הכי טובים שיש לי צצים בזה אחר זה. כדי שאני לא אשכח אותם אני יוצאת מהמיטה ורושמת את הרעיונות במחברת. ככה שלוש ארבע פעמים עד שסוף סוף הכל נרגע. וככה עוברת לה חצי שעה ואני מתהפכת ומתהפכת עד שאני מוצאת את התנוחה המושלמת ושוקעת בשינה (לא כל כך) עמוקה.
כך נראית המציאות שלי כבר שנים ומעולם לא תהיתי למה זה ככה או מה אפשר לעשות בנידון. פשוט קיבלתי שככה זה וזהו זה. לאחרונה, החלטתי לשתף את המרפאה בעיסוק בקשיים שאני חווה סביב השינה. במקום להרים גבה היא צחקה ואמרה- "אני ממש לא מופתעת אביה!".
"לא מופתעת? מה זאת אומרת?", קצת נעלבתי, אם להיות כנה.
"להמון אנשים עם אוטיזם יש נדודי שינה. מה לא ידעת?", היא ענתה
האמת, זה היה לי חדש, לא היה לי מושג, אבל ברגע שהיא אמרה לי את זה פתאום קלטתי שכמעט כל מי שאני מכירה שנמצא על הספקטרום חווה קושי בשינה. כמובן שהלכנו לרופאה לשאול בעצתה ולראות אם יש משהו שיכול לעזור לי לישון יותר טוב. היא אמרה שיש לי מחסור במלטונין, ההורמון שמשתחרר בזמן הלילה ודואג שהשעון הביולוגי שלנו יפעל כמו שצריך. היא המליצה לי לקחת מלטונין בטבליות חצי שעה לפני השינה. וזה באמת עוזר, אבל רק לפעמים.
אנשים שמתקשים לישון בטח מבינים כמה זה מפריע לפעילות היומיומית. לא משנה מה נעשה, אין לנו שליטה על השינה שלנו בסופו של יום. בשבילנו, לקום לעבודה או לבית ספר בזמן, זה ממש אתגר בפני עצמו. למזלי הרב, התברכתי בהמון אנרגיה, אז לרוב אני מצליחה לשרוד ולצלוח את היום, גם אחרי עוד לילה נטול שינה.
