איזה מזל שהקדוש ברוך הוא לא נענה לתפילה של משה שהתחנן להיכנס לארץ ישראל. מזל, כי ככה כשאנחנו מתחננים ולא נענים, וזה קורה אי אילו פעמים, אנחנו יודעים שאנחנו לא לבד. הנה יש תקדים מכובד מאוד לכך שיהודי יכול להתחנן על נפשו ולא להיענות. ומה שטוב למשה רבינו טוב גם לנו. בסוף, בחיים עצמם, יהיו הרבה פינות כאלה. וכדאי שנכיר בזה ונסכים עדיין להיות בקשר של אהבה איתו. את הדברים האלו שמעתי ב'הכנה לסליחות' בבית הכנסת, במוצאי שבת האחרונה. היו שם דיבורים מכוונים ונגינה מכוונת ובכלל הרבה כוונה. כשאומרים "זה היה בלי כוונה" זה בדרך כלל מקל על העונש או על מידת האחריות, אבל יש פעמים שלעשות משהו 'בלי כוונה' זה חסר משמעות. כמו לפתוח רימון יפה ולגלות שהוא ריק.
באיזשהו שלב בתחנונים של משה ה' אמר לו להפסיק, אבל לא כי- "החלטתי וזהו, וחבל על הדמעות." אלא להיפך- "הדמעות שלך תיכף חוצבות לי מתחת לכסא והם ימיסו את כל מה שמניתי וגמרתי. אני לא יכול לעמוד בפני התחנונים האלה, בפני הפגיעות החשופה, ותיכף יהיה פה כזה ניצחוני בני, שכדאי שתעצור עכשיו, לפני שזה יקרה".
כשאני הייתי קטנה אמרו לי: "הדמעות שלך לא יעזרו". זה היה משפט כואב ומייאש, כי מה נשאר לי חוץ מדמעות? היום אנחנו כן רוצים לתת לילדים שלנו את ההרגשה שהדמעות שלהם טובות ומועילות ושזה בסדר לבכות ואפשר לבכות עד שנישבר, עד שנבין שהדבר הזה שהם מבקשים הוא ממש בנפשם. אולי המשקל שהם נותנים לדבר הזה, בגללו הם בוכים, הוא אחר מהמשקל שאנחנו נותנים לזה. ואולי אחרי שנבין את המשקל שזה שוקל בנפשם ונשים את זה שוב על כפות המאזניים- הכף תיטה הפעם לטובתם. אולי לא, אבל שווה לנסות. "הדמעות שלכם פועלות תמיד", אני אומרת להם, "גם אם לא תקבלו בסוף את מה שרציתם" (סוס? אתם יכולים לשכוח מזה. תפסיקו לבקש. לא תקבלו בחיים. אבל תבכו, תבכו. אולי תקבלו כלב במקום).
למי שהקב"ה לא מדבר איתו באופן ישיר, כמוני למשל, ולא אומר לו להפסיק להתחנן, אין בעצם סיבה לעצור את התחנונים. ובכל זאת באיזשהו שלב אני מפסיקה. משהו עוצר אותי. המשהו הזה הוא כנראה הייאוש. אחרי שדפקת על מספיק דלתות והתנגחת בהם, מתישהו שלב הייאוש מגיע. ואולי בכלל לשם כך הקב"ה ברא לנו אותו, בשביל שנעצור לפני שנצליח להמיס את החומות. כמו משה. אולי הייאוש הוא מה שעוצר אותי בסוף מלהמשיך ולשגע לו את השכל עד שהוא ישבר.
אחר כך בבית הכנסת הניחו בצד את הגיטרה והניגונים והדיבורים והתחילו להתפלל. הרמתי מתוך ערמת ספרוני סליחות את הספרון עם הריח הכי ישן, אבל בגלל הדיבור על התחנונים והייאוש לא הצלחתי להצטרף לסליחות. כל הזמן חשבתי שאם לא הייתי מתייאשת כל כך בקלות, אולי כן הייתי יכולה לחפור בכפית איזו מנהרה לתפילותיי שתגיע עד לריבונו של עולם. אחרי הכל, בשביל מה ראיתי 'חומות של תקווה' שלוש פעמים? וכל הדרך הביתה חשבתי שאולי בזה צריך להילחם, בייאוש. לא להילחם עד מוות, כי לפעמים צריך לדעת מתי לעצור, אבל לפחות לא לתת לייאוש להגיע מהר מדי. אולי 'לא להתייאש' היא הכפית העקומה שתחצוב לי את המנהרה ,עד לכיסא הכבוד.
