לו היה מגיע חייזר לכדור הארץ ושואל אתכם מהי הורות, מה הייתם עונים לו?
רבים מתארים אותי היום כרדיקלית. באופן מעניין, לצד העובדה הנכונה הזאת, ישנה העובדה שאני גם קצת כמו חמאה בריטית שעמדה בשמש אוגוסט הישראלית יותר מדי זמן. רכה ועדינה, רגישה ואכפתית, אבל גם חד משמעית ובלתי מתפשרת. בעבר, לא ידעתי איך להיות גם וגם. לא האמנתי שאפשר. רוב חיי הייתי בדיוק ההפך. רגישה מדי לכאבים של אחרים, מושפעת מהם בקלות ומנסה לטפל בכולם תוך כדי ביטול עצמי. מכיוון שמערכות היחסים בחיי היו תמיד הדבר החשוב ביותר עבורי, בחרתי להיות רק רכה ועדינה. הפכתי לטיפוס מרצה, בנתינה לאחרים בקביעות, בהיגררות למה שמתאים להם, בוויתור על מה שמתאים לי עד כדי ביטול עצמי מול ילדיי, מול בני הזוג שלי וגם מול הבוסים שלי במשרד החינוך.
הדבר המעניין ביותר שגיליתי בדרך הקשה, הוא שכל המאמצים שהשקעתי, לא הועילו בסופו של דבר. כשהיה לי רע בעבודה, אף אחד מכל האנשים שנתתי להם את כל כולי, לא הקל עליי. כשניסיתי להפסיק להיות טיפוס מרצה, אנשים לא הבינו לאן נעלמה האישה שהיה להם נוח איתה.
את נותנת את כל מה שיש לך, ונשארת המומה, מופתעת, בלי כלום.
כשאני מסתכלת על הורים לילדים, אני רואה שרובנו מתנהלים מולם באופן דומה. אנחנו לא מעזים להתגרש, אנחנו לא עוברים דירות גם כשאנחנו נמקים תחת מחירי הדיור, אנחנו לא עושים רילוקיישן כדי שלא יהיה להם קשה ואנחנו לא נכנסים לפרק ב' "כי הם עברו מספיק". הניסיון למנוע מהם צער וסבל, נידון לכישלון מראש. זה ברור לכולנו, אבל משום מה, אנחנו ממשיכים לנסות בכל כוחנו.
לקח לי המון זמן להבין שישנה טעות בסיסית באופן בו אני מגדירה את התפקיד ההורי. לו היה מגיע חייזר לכדור הארץ ושואל אתכם מהי הורות, מה הייתם עונים לו? האם הייתם עונים שהתפקיד שלכם הוא להיטיב איתם ולמנוע מהם סבל? כי זה מה שאני הייתי עונה לפני עשור. היום, אני מאמינה אחרת לחלוטין. אני מאמינה שעליי לספק צרכים פיזיים בסיסיים, להיות מדריכה, לתת גב, תמיכה. וזהו. לא יותר.
ברור לי שכהורים, כשאנחנו מנסים למנוע מהם סבל, אנחנו טועים כמה טעויות חמורות במיוחד;
אנחנו מעבירים להם מסרים סמויים שאיננו סומכים עליהם שיהיו להם הכוחות להתמודד ושזה ממילא התפקיד שלנו, לא שלהם. אנחנו מחנכים אותם שהם מרכז העולם ובכך יוצרים את הדור הבא של מבוגרים שמרצים את הילדים שלהם ולא דואגים לעצמם. אנחנו מונעים מהם את הלמידה החשובה על החיים כפי שהם באמת.
פרק ב' בריא, הוא כזה שבו קודם כל, יש שני מבוגרים שמבינים שהמסר שעליהם להעביר לילדיהם הוא שהם אינם מרכז העולם, שיש להם כוחות להתמודד ושסומכים עליהם שיצליחו. איכשהו, בעולם של היום, אני מרגישה שאסור בכלל להגיד את זה, שזה לא פוליטיקלי קורקט. כי היום, התפיסה היא שהכול סובב סביבם.
אז כן, אני נתפסת כרדיקלית, יוצאת דופן, אם תרצו, אבל הם גדלים עם אמא מאושרת. וזה מספיק לי.
