כל עיתונאי שמגיע ללונדון, כולל עיתונאי ישראלי אחד, יודע שמשפחת המלוכה תהיה חלק עיקרי בסיקור שלו. הרבה כתבים, כולל כתב ישראלי אחד, יגיבו בתחילה בביטול, במשיכת כתפיים. העיסוק במשפחת המלוכה ייתפס כנחות אל מול העניינים המדיניים, הפוליטיים, הביטחוניים והכלכליים הבוערים. עיסוק צהוב ורכילותי, שהוא מעין מס שצריך לשלם על השהות הנחשקת.
אף שהחזיקה בתואר שמלווה בחיי נוחות, ביינות משובחים ובמסיבות נוצצות, המלכה בחרה בשגרה אפורה ומשעממת למדי. היא עבדה קשה
אי אפשר לדמיין עוד מנהיג, איש ציבור או ידוען שבמותו יעמדו אנשים זרים שתי יממות וחצי כדי לחלוק לו כבוד אחרון. אי אפשר למצוא עוד אדם חי שהתור להיפרד ממנו יימשך לאורך 10 קילומטרים, שבהלוויה שלו יצפו (על פי הערכות) יותר משני מיליארד איש. נכון, המלכה החזיקה בתפקיד שהוא ברובו סמלי, אבל מותה – כמו חייה – מוכיח שסמלים הם דבר חשוב. בני האדם הם חיה כזו שיוצרת לעצמה סמלים, מתקבצת סביבם, מעניקה להם משמעות, והם בתורם מעניקים לנו משמעות בחזרה. כמו ההמנון, הדגל, הכיפה שעל הראש – סמלים שלנו מגדירים אותנו, כאינדיווידואלים וכחברים בקבוצה. וכשהם נעלמים, או מתים, אנחנו נותרים עם שאלות. מי אנחנו בלי הסמל שהגדיר אותנו?
לא מובן מאליו שהמלכה הפכה לסמל מוצלח כל כך. למען האמת, לא מובן מאליו שהיא הפכה בכלל למלכה. חלק מהמיתוס שנוצר סביבה, מההסבר לכך שרבים כל כך מרגישים שהם רוצים וצריכים להכיר לה תודה, נעוץ בכך שאליזבת בכלל לא הייתה אמורה להיות שם. סבא שלה הפך למלך רק כי אחיו הגדול נפטר בטרם עת, ואבא שלה הפך למלך רק כי אחיו הגדול בחר להתחתן עם גרושה אמריקנית ונאלץ לוותר על הכתר. השושלת לבית וינדזור הייתה אמורה להיראות אחרת לגמרי. הילדה הביישנית והמופנמת ליליבת’ הייתה אמורה להיות הערת שוליים קטנה במקום לא ריאלי ברשימה, כמאמר התקופה. אלא שההיסטוריה מלמדת אותנו שפעמים רבות מי שלכאורה התאים וחשק בתפקיד הוא זה שאכזב, ודווקא אלו שלא רצו בו ולא היו מתאימים לו הם שמחזיקים מעמד.
האישה שלא רצתה להיות שם, שלא הייתה אמורה להיות שם, הפכה לאישה שהייתה שם, עשרות שנים, בתקופת הכהונה הארוכה בהיסטוריה של בריטניה, ואחת הארוכות בהיסטוריה של מונרך כלשהו בעולם. היא נולדה כשבריטניה עוד הייתה אימפריה עולמית, כזו ששולטת בהודו הגדולה ובפלשתינה הקטנה. היא קיבלה לראשה את הכתר כשהאימפריה ניערה מעליה את אבק מלחמת העולם, והתקשתה לעכל שהיא כבר אינה אימפריה. העידן האליזבתני השני הוא זה שבריטניה השלימה בו את המעבר מאומה חובקת עולם לעם שמבודד את עצמו, שכופר בגלובליזציה ומאיים לפרק את האיחוד האירופי. אליזבת השנייה הייתה הגשר בין עידן של רדיו ופורטרטים במוזיאון, לאינטרנט וסרטוני 7 שניות בטיקטוק.
במהלך המאה האחרונה המציאות העולמית השתנתה לבלי הכר, אבל המלכה נשארה אותה אחת. מאז מותה צוינו שוב ושוב פרטי הטריוויה השחוקים – 13 נשיאי ארה"ב שהיא פגשה באופן אישי, ו־15 ראשי הממשלה הבריטים שעברו תחתיה. אלו יותר מאנקדוטות, זוהי המחשה לכוחה של המלכה, ליציבות. עבור רוב הציבור היא באמת תמיד הייתה שם. נכון, זה קל כשאין צורך להיבחר, זה קל כשנולדת לתפקיד שמהותו הוא ללוות אותך עד מותך, אבל כל אלה לא צריכים להקטין את ההישג של המלכה. היא הצליחה להפוך את עצמה לסלע איתן בתקופה שבה המים לא הפסיקו לסעור.
יש עוד בתי מלוכה, יש עוד אישי ציבור שתפקידם מזמן קונצנזוס. אז למה היא? הקרדיט מגיע לאליזבת. אף שהחזיקה בתואר שמלווה בחיי נוחות, ביינות משובחים ובמסיבות נוצצות, המלכה בחרה בשגרה אפורה ומשעממת למדי. היא עבדה קשה.
סיימון לואיס, מי שהיה יועץ התקשורת האישי שלה, שיתף אותי בתסכולו נוכח חוסר ההבנה בציבור כמה עבודה כרוכה בתפקיד. כמה הכנות, תדרוכים ודילמות, וכמה אחריות מוטלת על כתפי המלכה. "אלו הדברים שאנשים לא רואים, כי הנשף בארמון מצטלם יותר טוב", אמר. אל תטעו, אלו לא חיי פרך; המלכה נהנתה מכל המטעמים שהתפקיד מציע, ועל כך היא נתקלה לא פעם בביקורת. אבל גם המבקרים יודו שהמלכה ניסתה לפחות לתת תמורה לאגרה. רבבות ארגוני צדקה, חנוכת מוסדות, ביקורים בינלאומיים – היא לא ויתרה על דבר. כשהיועצים שלה הכינו אותה לאירוע "משעמם" היא נזפה בהם: "האנשים האלה עושים דברים חשובים, וחשוב שאתמוך בהם". לא פעם היא בחרה בשירות על פני משפחתה, על פני אחותה ורצונותיה הרומנטיים, על פני האגו של בעלה, על פני האושר של ילדיה ונכדיה. יש שיראו בכך קרירות, בהחלט ייתכן, אבל אי אפשר להתעלם מעוד שם תואר אפשרי: הקרבה.
לא, המלכה לא הייתה קדושה, ולא פעם טעתה במהלך הדרך. היו תקופות שבהן היה נדמה שבמשמרת שלה המוסד בן אלפי השנים יקרוס. אבל המלכה למדה, ושינתה. “אלו לא היו שינויים גדולים", אמר סיימון לואיס, “ככה לא עובדת המלכה. אלה היו שינויים הדרגתיים, קטנים, אבל אי אפשר להתעלם מכך שהמוסד שהיא השאירה שונה מזה שהיא קיבלה". היא הבינה את החשיבות בהתאמת עצמה לזמנים המשתנים, במוסד שמהותו היא הטקסיות וההיסטוריה, המלכה התעקשה להכניס נגיעות מודרניות. מטקס ההכתרה ששודר לראשונה בשידור חי בטלוויזיה, ועד הסרטון המקסים עם פדינגטון שכבש את הרשת.
וככל שחלף הזמן, והיא עוד שם, כך נהנתה מיתרונות ניסיון החיים והוותק. האישה שראתה הכול, שחוותה הכול, האישה שחיה את ההיסטוריה. וכשמגפת הקורונה השתוללה, כשעשרות אלפים מתו לבדם, כשמאות אלפים חלו וסבלו, כשמשפחות נקרעו בתקופה של חוסר ודאות ופחד – בימים ההם החליטה המלכה לפנות לציבור. אפריל 2020, בריטניה ורוב העולם בסגר. המומחים התווכחו, הפוליטיקאים שברו את הכללים שהם עצמם הציבו. אך המלכה הביטה למצלמה ואמרה בקול בטוח: "אנחנו נשוב ונהיה עם משפחותינו, עם חברינו, אנחנו נשוב וניפגש". לא היה לה אינטרס. היא לא תקבל את הקרדיט אם המאבק בקורונה יצליח, ולא תספוג את האשמה אם ייכשל. אבל כאשר היא, האישה שראתה הכול וחוותה הכול, הבטיחה לבריטים ולעולם שיבואו ימים טובים יותר, אפשר היה להאמין לה. ממנה, בניגוד לאחרים, אפשר היה לשאוב תקווה.
זוהי החשיבות של הסמל, שמזכיר לנו מי אנחנו, שמקבץ אותנו יחד, שנותן לנו תקווה. וזו החשיבות של המלכה, שידעה להיות הסמל שמיליונים היו זקוקים לו. היא לא רצתה להיות שם, היא לא התאימה להיות שם, אבל היא הייתה שם כי זה מה שהייתה צריכה לעשות. 
אלעד שמחיוף הוא שליח חדשות 12 לאירופה
