אבל ככל שהתקרב תאריך הטיסה, החלה להתהפך לי הבטן. לאט־לאט מצאתי את עצמי מהרהרת בפרטי העסקה ותוהה לעצמי אם זה לא היה פזיז מדי להירשם, לשלם ולהתחייב בלי לחשוב או לכל הפחות לשתף מישהו במחשבה.
מובן שהסבתות המקסימות התגייסו מיד ובלי שום היסוס, כך שאת כל העניין הטכני יכולתי להוריד מעל ליבי. אבל אז החלו החששות והפחדים המהותיים יותר. השיא היה ממש ביום הטיסה. אושי הסיעה אותי לנמל התעופה, ורגע לפני צאתי מהמכונית התגנב בי איזה רצון לחזור הביתה ולבטל הכול. “אולי אף אחד לא ישים לב", אמרתי בקול, והיא ניסתה לעודד ואמרה שהכול יהיה טוב.
תהיתי האם לא מסוכן לצאת לטיול כל כך ארוך וכל כך רחוק עם קבוצת נשים שהדבר המשותף היחיד ביניהן הוא היותן לבד
כשיצאתי לבסוף לכיוון שער הכניסה פגשתי את מיכל, אחותי לסטטוס, וגיליתי להפתעתי לאחר שיחה קצרצרה שגם היא, בדיוק כמוני, מלאה במחשבות והרהורים לגבי הטיסה. אני לא אדם מפונק מדי, קל מאוד לשמח אותי. אני לא צריכה תנאים יוצאי דופן כדי להרגיש בנופש, לא מחפשת אוכל מפנק או בתי מלון יוקרתיים ולא חוששת גם מלינה על מזרן זרוק וסנדוויץ‘ טונה וביצה קשה מדי יום. כל עוד יש לי שקט ושלווה פסטורלית, אני מסודרת.
החשש נבע ממקום אחר. במהלך אריזת המזוודה, כששאלתי את עצמי מה עוד להכניס מלבד הדברים הרגילים הנדרשים, הזדחל לתוכי קול צורמני ומציק שבביקורתיות מעצבנת תהה אם לא שכחתי לארוז גם את עצמי. הרי, הוא המשיך ללחשש הזלזול, מה לך ולכל זה? האם את מוכנה שבמשך שבוע שלם מה שיגדיר אותך יהיה היותך אלמנה?
האם לא מסוכן לצאת לטיול כל כך ארוך וכל כך רחוק עם קבוצת נשים שהדבר המשותף היחיד ביניהן הוא היותן לבד? ומי אמר שנכון לך עכשיו להיפגש איתן, כל אחת במקומה, ולשאוף להצליח להיות את?
הקשר שלי עם עמותת משפחה אחת היה מורכב מאז ומתמיד. על אף היותי שייכת בעל כורחי למשפחת השכול הענפה, לא מעט פעמים בחרתי במודע לסנן אותה, להתנתק ממנה, לא להשתייך, מתוך רצון כואב לשמור על זכות הבחירה שלי. לנהל את השכול הזה שלי לגמרי לבד, בלי המחויבות לשאר בעלות הסטטוס.
גם כאן, הקולות האלו היו ועודם קיימים בתוכי. אבל נשמתי עמוק וסיימתי לארוז. ונכנסתי לשדה והצטרפתי לקבוצה. ועליתי למטוס יחד איתן, והגענו לאיטליה.
ככה פשוט
ובעודי כותבת שורות אלו יושבת מולי חבורה עליזה, שבעה ממזון איטלקי טרי וטעים שהוכן בידי שף צמוד, מדושנת עונג ופינוק בווילה גדולה ונאה אחרי יום נוסף של התשה פיזית ונפשית; של חוויות משמחות ומצחיקות ברחבי איטליה, לצד טלטלות נפשיות ורגעי התפרצות, בכי וכאב.
הן יושבות כאן, חלקן אפילו לא מסוגלות להוציא מהפה את המילה "אלמנה". עד כדי כך, שהן ביקשו ממני בהתחלה להימנע מהשימוש בצמד המילים “אלמנות ונהנות" שכה שגור אצלי אבל בקושי מחליק להן בגרון (אל תדאגו, אני ניצחתי).
חלקן מיעטו עד כה לשתף בסיפור הכואב שלהן, וכעת מרשות לעצמן. חלקן עדיין לומדות לפלס לעצמן דרך בחיים המורכבים כל כך אליהם נקלעו, ובלית ברירה נאלצות לחיות אותם בגבורה.
אני יושבת איתן, מדי פעם מרגישה כאילו גזרו אותי ממוסף של עיתון אחר והדביקו אותי פה בטעות. בין צחוק לצחוק אני מאזינה לעוד סיפור קבורה, לוויה, יתמות ופציעה של מי מיושבות החדר.
וככה בין נסיעה לנסיעה, בין ארוחה לארוחה, בין סדנאות רגשיות לסיורים ואטרקציות, אני לאט ובזהירות מרשה לעצמי להתקלף. מרשה לחלק הכואב שבי, שאומנם תמיד קיים שם אבל מתעקש להישאר ספון ולא לצאת לאור ככה סתם ביומיום, להביא את עצמו לידי ביטוי. לבטא כאב, לשאול שאלות, לצעוק ולזעוק לצד מי שבאמת באמת, בלי לשפוט ובלי לצפות, מזדהה איתי. ככה פשוט, כי גם היא במסע הזה וגם היא תועה ותוהה וגם היא רוצה הכי בעולם לזקוף ראש בלי מאמץ.
ואחרי כל החוויות, המסעות, הכאבים והרגעים המצחיקים, אני מקבלת בהבנה אולי בפעם הראשונה שכעת, אני רואה בהן גם אותי.
ומה לגבי החששות אתם שואלים? אל תדאגו, תכף נחזור לארץ, כל אחת לביתה ולעיסוקה.
נמשיך לזכור כמובן שאחיות אנחנו, למרות כל השוני. בטח נדאג בכל הזדמנות שתהיה לנער מעלינו לא מעט את התגית הכואבת הזו ואת כל מה שהיא מביאה איתה. נדאג להזכיר לעצמנו, לילדינו ולסביבתנו שאנחנו הכי רגילות בעולם, ששום נכות פיזית או נפשית לא דבקה בנו, ששום מחבל מרצח לא הביס אותנו.
ומדי פעם, כשיהיה חשוך במיוחד, כשהלבד יעטוף ויאיים לחנוק את קיומנו, נימלט בדמיוננו כל אחת במקומה לאי שם בהרי איטליה, לשבוע העטוף, המרופד, הממלא הזה – שבו אפשרנו לעצמנו להיות אנחנו. יפות, אמיצות, גיבורות, אלמנות ונהנות.
