איפה הימים שכל מדריך חדש היה מכין לנו דף קשר בלמינציה, אין צורך לשאול באיזה פונט גרוע ולא ברור האותיות בדף, מכיוון שהן נכתבו בכתב ידה של המדריכה, שרוצה להיות קומונרית כשתהיה גדולה
קשרים בין חברים. איפה הימים שכל מדריך חדש היה מכין לנו דף קשר בלמינציה, אין צורך לשאול באיזה פונט גרוע ולא ברור האותיות בדף, מכיוון שהן נכתבו בכתב ידה של המדריכה, שרוצה להיות קומונרית כשתהיה גדולה ועל כן היא משקיעה באותיות עגולות, ענקיות שלא מותירות מקום למספרי טלפונים. כל מי ששמו התחיל באלף, מעולם לא זכה שיתקשרו אליו, כי זה המקום שבו היינו עושים חור עם מחורר, כדי להשחיל את הדף ולחברו למחזיק המפתחות ואחר כך הולכים איתו צמוד ללב לכל מקום. מה מהות דף הקשר? שואלת בתי בחוסר סקרנות. המדריכה מתקשרת לראשון, והוא מנסה להתקשר לבא אחריו הביתה, ודאי שהביתה, אין פלאפונים. בהנחה שלא נשמע צליל ממתינה ואמא שלו לא טרקה עלייך את הטלפון בנביחת "לא מתקשרים לכאן בין שתיים לארבע", הוא קיבל את המסר: יש פעולה היום בחמש וחצי. וכעת הוא היה צריך להעביר את הקשר לילד הבא. בפועל היו מגיעים 2.5 חניכים ואז כרגיל במקום פעולה היה מתבצע תחקיר שב"כ בנושא: אצל מי נתקע הקשר.
היום יש וואטסאפ. אבל גם היום לא ניתן להעביר את הקשר, כי בין המשפט "יש היום פעולה בחמש" ועד עכשיו, עברו שתי דקות ו־150 אלף הודעות נוספות. לרבות שינוי תיאור הקבוצה ושינוי תמונת הקבוצה. וואטסאפ זה מדהים, אבל וואטסאפ זה השטן. הסתכלתי היום וראיתי שאני וחברתי אורית חולקות 46 קבוצות! לא פחות. אגב יש לנו חמישה ילדים, מתוכם שלושה באותם גילים. הם חולקים חוג אחד בלבד. פתחתי את הקבוצות, לפחות 30 מתוכן לא פעילות. האם אתם מאלו שיוצאים מהקבוצה ומוחקים אותה? אני כן. אבל אי אפשר להשתלט.
זוג מתוק עבר מחוץ לארץ למושב ונמצא יושב ב־1.9 בבית הקפה חבוק בילדה, עם כל ההורים אפופי האושר וההקלה. "מה עושה פה ילדה?" שאלתי בחוסר סבלנות מופגן. "פספסנו את ההודעה שמתחילים ב־9:00, כי הדשא ככל הנראה צריך להסתגל". ואיך הם לא יפספסו את ההודעה? בתוך צונאמי ההודעות, איך מצליחים להבין מה חשוב. וזה עוד אנחנו. מה עם הילדים?
הכול כאילו יותר יעיל וחסכוני בזמן, אבל בפועל גוזל הרבה יותר אנרגיה, ובמקום להירגע, הלחץ גובר. פעם יכולתי להחמיץ שיחת טלפון אחת (ותודה לאחים הגדולים של תמי שמעולם לא ירדו מהקו, והייתי צריכה לפסוע אליה ברגל ולצעוק מהחלון ולקבל שקית עם מים מהשכנה שלה שעד כאן הגעתי לה). היום התחושה היא שאם את לא "על זה" כל הזמן – תפסידי. מצחיק אותי שהתקשרו השבוע לבת שלי ואמרו לה: תיכנסי לוואטסאפ. לא הבנתי, כבר התקשרת, למה שלא תגיד מה היא צריכה לקרוא.
רק מהמחשבה על קו 45, בא לי בייגלה על מקל, עם מלח. שהיה טרי בבוקר. קרמבו עם טריות מוטלת בספק. וכמובן, אסימונים בנעליים. וזה גם מזכיר לי שצריך להודיע לאמא שאני כבר שעתיים מחכה לאוטובוס שלא בא. נקווה שהיא לא בממתינה.
