מאז, כל יום כשאני מכניסה את גלי למעון אני מזכירה לעצמי כמה אני סוגדת להן. סוגדת, כן, על זה שבחרו בעבודה הזאת. על זה שבזכותן אני יכולה לחזור לעבוד. על זה שהן נמצאות שמונה שעות כל יום עם 12 תינוקות.
אני חושבת שכל הורה צריך לסגוד למורה של הילד שלו שקם בבוקר והולך לחנך ילדים במאה ה–21. כל מורה כזה ראוי מבחינתי להניף פרס מפעל חיים בכל יום
עוד לא נפתחה קבוצת הוואטסאפ של ההורים בלי המטפלות, אבל אני מניחה שמתישהו היא תיפתח. מדובר באסון הנורא ביותר של המילניום החדש, שני בגודלו רק לנערות דאקפייס באינסטוש אולי, שהרי אין דבר שהורים אוהבים יותר מאשר להזדעזע בפומבי. הילד חזר הביתה עם סימן של נשיכה? שומו שמיים; פיתח תפרחת חיתולים? הזדעזעי ארץ. דברים שאם היו קורים אצלנו בבית היו נסלחים בקלות מקבלים משקל של מינימום ארבעה טון כשהם מתרחשים בפעוטון.
מדברים היום על נשירה של מורים ממערכת החינוך, על מחסור בגננות, מטפלות ומורים. כולם טוענים שהסיבה המרכזית היא תנאים ושכר. זה אולי נכון בחלק מהמקרים, אבל אנשי חינוך אף פעם לא הרוויחו מי יודע מה, ובכל זאת – עד לפני עשור או עשוריים מורים וגננות בדרך כלל נשארו בעבודה שלהם עד הפנסיה.
מה בכל זאת השתנה? אנחנו, ההורים. הפכנו להיות יצורים בלתי נסבלים למערכת. כבר לא ניתן למצוא חוזר מנכ"ל אחד שלא מוזכרות בו המילים "מעורבות הורית", שזה, בתרגום חופשי – אנחנו לא סומכים על הצוות שידע לחנך את הילדים שלנו כמו שצריך, ולכן נבדוק ונבקר אותו ונרד לחייו.
יצא לי לדבר עם כמה וכמה מורים שנטשו את המערכת. כששאלתי לסיבות, כולם הזכירו את תנאי השכר הגרועים, אך באותה נשימה טענו שזה לא מה שגרם להם להמשיך הלאה. "מה ששבר אותנו זה ההורים", הם אמרו, ואחת הוסיפה "תגידי לי, באיזה קטע אני אמורה לענות לשיחת וואטסאפ בשעה 23:00 בלילה של אמא מבוהלת, שמרגישה שהדרך שטיפלתי במריבה של הבת שלה עם חברה מהכיתה לא הייתה מוצלחת? מי העז לעשות דבר כזה כשהיינו תלמידים?"
אני יכולה לדבר שעות על חוליי מערכת החינוך וארגוני המורים ויפה בן־דוד, ועשיתי זאת קבל עם ופייסבוק. אבל יחד עם זאת, ברמה הפרטית, אני חושבת שכל הורה צריך לסגוד למורה של הילד שלו שקם בבוקר והולך לחנך ילדים במאה ה־21. שאוכל לארוחת בוקר מטוסים שעפים בכיתה, שליפים עם ציורים משפילים, קללות, חוצפה, מבטים לנייד וחוסר עניין מתמשך בלמידה. כל מורה כזה ראוי מבחינתי להניף פרס מפעל חיים בכל יום.
ואולי נשירת המורים ממערכת החינוך היא אות לכך שהגיע הזמן גם לחשבון נפש מצד ההורים. ההערות שלנו, מעורבות־היתר שלנו, האם הן באמת נחוצות? באספת הורים, לדוגמה, כשהמורה מספרת לנו דבר־מה שלילי על הילד, אפשר לנשום שנייה ולהכיר בכך שהנסיך שלנו עושה גם טעויות. אפשר לעמוד לפעמים מאחורי החלטות חינוכיות של מורה.
קרדיט. נראה לי שזה הדבר שאיבדנו עם השנים. היכולת לכבד ולהעריך את מי שנמצא בכיסא החינוכי. היכולת להוקיר אותו ואת עמדתו גם אם היא לא נעימה או מחמיאה לילד שלנו. וכן, אולי גם היכולת לסלוח על טעויות, כי גם אנחנו ההורים עושים כאלה במשמרת שלנו.
אוטוטו מתחילה השגרה, וקבוצות האימה של ההורים ייפתחו. רגע לפני שאנחנו מתחילים עוד שרשור זועם על המורה שהעזה להעמיד את הילד שלנו במקום, בואו נביט במראה, ננסה להיזכר באחר צהריים מוטרף אחד שבו גם אנחנו איבדנו את זה מול הילדים, ונגרד מעצמנו קצת חמלה.
