שלום אריאל, קראתי את הטור שלך והאמת שהוא מצער אותי. התלבטתי הרבה אם ואיך לענות ולקחתי את הזמן לסדר מחשבות. אני יכול להבין את התסכול והייאוש ממערכות בחירות חוזרות ונשנות. ממאבקים ומחלוקות, יריבויות אישיות, ותחושה שאי אפשר כבר להאמין לאף מילה של אף פוליטיקאי. תאמין לי שאם אתה מרגיש ככה מבחוץ, אז אני – שחוויתי את השנים הקשות האלה על בשרי יום יום שעה שעה – מרגיש כך על אחת כמה וכמה. ולא, לא באתי בשביל פוליטיקה, וזה לא מחיר שלקחתי בחשבון. באתי בשביל לעשות, לבנות ולפתח, לעסוק בחיוב ולהרבות אור, והשנים האחרונות הן סבל גדול למשפחתי ולי. מחיר כבד שאני וסביבתי הקרובה משלמים. אבל אין לנו ארץ אחרת ואין לנו מדינה אחרת ואין לנו מערכת פוליטית אחרת. ובסוף, בדמוקרטיה, המערכת הפוליטית הזו היא המגרש המשפיע והמכריע ביותר לעתידה של המדינה, לטב ולמוטב. אין לנו פריווילגיה להרים ידיים ולהתייאש מלפעול במגרש הזה, ואין לנו פריווילגיה להשאיר אותו לאחרים. לכן, אני לא הולך לעשות לביתי ואתה לא הולך לים. בוא נוריד את האפשרות הזו מסדר היום.
אתה כותב בהתייחס לציונות הדתית, ועוד נחזור לזה, על המסר שאתה רוצה להעביר לילדים שלך. אתה ודאי לא רוצה לשדר להם מסר של ויתור או אדישות מול אחת התקופות המאתגרות ביותר שידעה מדינת ישראל. אז בוא נסכים שללכת לים ביום הבחירות זו ממש לא אופציה. עכשיו בוא נעשה קצת סדר על מה כן.
נתחיל בזה שמפלגה היא לא כלה. לא מתחתנים איתה, לא חיים איתה באותו בית, ולא צריך להסתדר עם האופי המדויק של כל חבריה. מפלגה היא גוף פוליטי שאמור לקדם מדיניות, ואתה צריך לבחור במפלגה שתקדם הכי הרבה ממה שאתה מאמין שנכון וטוב למדינת ישראל. מפלגה שהמצע שלה מתאים הכי הרבה להשקפת עולמך.
אני יודע כמה חשוב לך לתקן את מערכת המשפט, באחריות במקצועיות ולא בהתלהמות. אני יודע כמה חשוב לך לחזק את הציונות וההתיישבות ואת הזהות היהודית של מדינת ישראל ואני יודע שגם אתה מבין שבלי לתקן יסודית את הקלקולים במערכת המשפט יהיה קשה עד בלתי אפשרי לעשות את זה. אני יודע שחשוב לך להחזיר את הגאווה והכבוד הלאומי, לשמור על הרוב היהודי במדינה ושיהודים יוכלו להסתובב בביטחון בכל מקום בארץ ישראל. אני יודע שכמוני גם אתה סובל מעודף רגולציה ובירוקרטיה ורוצה לקדם שוק חופשי עם רגישות חברתית, לטפל ביוקר המחיה ובמשבר התחבורה. כמוני, אתה משלם משכנתא ושואל את עצמך איך הילדים שלך יגיעו לדירה. כמי שגר במרכז הארץ אתה ודאי סובל יום יום ממגפת הפקקים שמתגברת כאן מעריכית וגובה מכולנו מחירים אישיים, משפחתיים וכלכליים כבדים. אתה רוצה אנשי ביצוע שבאים לעבוד, ששמים את טובת מדינת ישראל בראש מעייניהם, יודעים להתעלות מעל יריבויות אישיות ומחלוקות, להתנהל במציאות פוליטית מורכבת שיש בה פער מובנה בין רצוי למצוי ולשחק נכון בכלים שלה כדי למקסם את ההישגים שבשבילם אתה הולך לקלפי. אתה רוצה מפלגה שאפשר לסמוך עליה, שמכבדת את בוחריה, מחויבת להם ולא תפר את הבטחותיה להם ברגל גסה. כשאתה הולך לקלפי אתה רוצה לדעת שמה שאתה בוחר זה מה שאתה מקבל, גם אם הבחירה הזו משקפת רק שמונים אחוז מהשקפת העולם או הזהות שלך. אתה יודע שלפחות את זה תקבל ולא תתעורר למחרת הבחירות לסטירת לחי שעושה מאה שמונים מעלות ממה שחשבת. אתה רוצה מפלגה שלא מפזרת הבטחות בחירות ריקות מתוכן, אבל אתה יודע שחבריה יעבדו הכי קשה שאפשר כדי לקדם את מה שגם אתה מאמין שנכון וטוב.
אתה כותב, בצדק, על הכאב ותחושת המיאוס מפיצולים ומשחקי כיסאות מביכים, אבל אז קשה לך עם אחדות וחיבורים שכוללים מרכיבים שאתה פחות מרגיש נח איתם. תאמין לי אריאל, היו לנו את כל הסיבות בעולם להתפצל. היו רגעים שאפילו שקלנו את זה ברצינות. לעמוד על קוצו של יו"ד, לחדד את ההבדלים, לנסות לבנות מסגרת שתקלע בדיוק לטעם שלך, אבל אז באופן טבעי תקלע פחות לטעמם של אחרים… כתושב שכונת כפר גנים בפתח תקווה, מעוז דתי לאומי וימני מובהק, אתה יודע מצוין כמה הציבור שלנו מורכב וכמה קשה לרצות תמיד את כולם. אז שמנו אותך ואת אלפי שכניך מול עינינו והחלטנו לחסוך מכם שוב את המאבקים הפנימיים, את המחלוקות והוויכוחים בבתי הכנסת ובתנועות הנוער, וללכת ביחד. כן ביחד. עם החברים בעוצמה ובנעם שיש לנו איתם מכנה משותף רחב מאוד בדברים החשובים ביותר היום למדינת ישראל. רצינו למנוע סיכון של אובדן קולות, ובעיקר לוודא שלא נצטרך להשקיע אנרגיות במאבקים פנימיים ונוכל לרתום את כל הקשב והמשאבים להגדיל את הגוש ולנצח בבחירות. וכן, יש בינינו גם הבדלים, ולכן הגדרנו את זה בלוק טכני כדי שנוכל לשמור בתוך הביחד הזה על הזהות והערכים והשייכות שלנו כמפלגה ציונית דתית רחבה. אבל הבנו ששילוב הידיים למען מטרה משותפת וחשובה של ניצחון המחנה הלאומי היא בדיוק המסר החינוכי שאתה רוצה להעביר לילדים שלך.
והאמת היא שאני מתחבר מאוד לכתיבה שלך על חינוך הילדים. כאבא לילדים בגיל חינוך אני חושב על זה המון בתקופה האחרונה. על איזה מסר נורא אנחנו מעבירים לילדים שלנו בעצם ההתלבטות אם להצביע למי שאתה מגדיר שעשתה "פיתול אחד יותר מידי בעלילה". מסר שבו אין ערך לאמת ואין מחיר לשקר. מסר שלא משחית רק את הפוליטיקה והופך אותה לזירה של אינטרסים אישיים חסרי דרך וערכים ויכולת לתת אמון מישהו או במשהו. מסר שמשחית את החיים כולם – את חינוך הילדים, את מערכות היחסים הבינאישיות שלנו שמקיפות אותנו בכל כך הרבה מעגלים ובנויות על אמון ואמינות, על יושרה ועל אמירת אמת. אני בטוח שזה הכי רחוק מאיך שאתה רוצה שהילדים שלך ייראו. זו לא ברירת מחדל אריאל, זה הרס החינוך והחברה והפוליטיקה של המדינה האחת והיחידה והאהובה שלנו.
אני מניח שגם אתה מסכים שמה שטוב עכשיו למדינת ישראל זו ממשלה יהודית וציונית של המחנה הלאומי. אני מסכים שהיא לא הייתה מושלמת בעבר ואני מוכן אפילו להניח לצורך הדיון שהיא גם לא תהיה מושלמת בעתיד. אנחנו כמובן נעשה הכל בעזרת השם כדי לתקן ולעשות הכל הרבה יותר טוב מאשר בעבר, ואני מקווה שבעזרת השם ובעזרתך יהיה לנו מספיק כוח פוליטי כדי לעמוד על זה. אבל, כאמור, אני מוכן להניח לצורך הדיון שאולי זה לא יהיה מושלם. אבל אחרי השנה האחרונה נדמה לי שכולם מבינים שהחלופה הרבה יותר גרועה. והחלופה היום היא ממשלת שמאל קיצונית של יאיר לפיד עם התנועה האסלמית והמשותפת, שעוברת מסע הלבנה שקרי אחרי פרישתה של בל"ד. גם אתה מבין שיש הבדל בין ממשלה לא מושלמת לממשלה רעה ומסוכנת, וגם אתה מבין שלשקד אין שום סיכוי בעולם לעבור את אחוז החסימה. אתה ודאי זוכר כמו כולנו שכל הבלגן שאנחנו בתוכו התחיל מהרפתקת הימין החדש של בנט ושקד, שהתחילה בהבטחה גדולה והסתיימה מתחת לאחוז החסימה וגררה את כולנו לשנים הקשות האחרונות. בלי ההרפתקה חסרת האחריות הזו היינו מסכמים עכשיו קרוב לוודאי קדנציה ארוכה של ממשלת ימין. לא מושלמת אולי, אבל טובה בהרבה ממה שהיה לנו כאן בהעדרה. אז אני מניח שגם אתה מבין שהצבעה לשקד היא לא רק נזק חינוכי לילדים שלך, היא סכנה אמיתית וכמעט ודאית בזריקת קולות למחנה הלאומי ולמדינת ישראל וממילא גם נזק מוחשי ליכולת של הילדים שלך ושלי לחיות ולגדל את ילדיהם שלהם במדינה יהודית ודמוקרטית בטוחה, בטוחה בעצמה ועצמאית מתלות באויביה מבית.
עכשיו תראה אריאל, אני לא כותב לך מתוך מצוקה פוליטית אישית ומפלגתית. אנחנו ברוך השם קרובים להיות המפלגה השלישית בגודלה ונהנים מאמון ציבורי רב. אני כותב לך מדאגה עמוקה למדינת ישראל ולניצחון המחנה הלאומי, אבל עוד יותר מכך מכאב גדול ואחריות גדולה לציונות הדתית. הרבה אנשים אומרים לי בזמן האחרון "עזוב אותך מהחבר'ה האלה, הם לא יבואו", לא מבינים למה אני משקיע כל כך הרבה אנרגיה באזורים שאתה משקף בכתיבתך. אבל אני לא מוכן לוותר. אני מאמין בציבור הדתי לאומי על גווניו השונים, רואה בו את הציבור המסור והאידיאליסטי ביותר וחושב שמדינת ישראל חייבת אותו גדול וחזק ומאוחד ומשפיע. אני לא מוצא מנוח מהמחשבה המטרידה שדווקא הציבור האיכותי הזה יתבלבל בדרך, לא יצליח להבחין בין עיקר לטפל, יפצל עצמו לדעת ויהיה מי שימנע ממשלת ימין ויעלה את השמאל לשלטון. זה סוג של מנגנון השמדה עצמי שאני לא מצליח להבין ולא מוכן לקבל. אני מושקע בזה עד צוואר ומשלם על זה מחיר לא מבוטל פשוט כי אני מאמין שזה קריטי לטווח הארוך ומסרב להרים ידיים. ויתרתי על המון שליטה וכוח והעברתי את מפתחות המפלגה לציבור. יצאנו למפקד ולפריימריז כדי לפתוח שורות, או נכון יותר לצופף שוב שורות מחדש, ולאפשר לכולם להיות חלק ולהרגיש שותפים בבית. ואז הלכתי לחיבורים אחראיים והכרחיים, וכדי לאזן הוספתי שריון של מועמד מהאגף היותר ליברלי – שוב, כדי לנסות לאפשר לכולם להרגיש בבית. וגם על זה ספגתי ביקורת צודקת מצד מתפקדים ומתמודדים שנדחקו לאחור. וכואב לי, כואב לי אריאל שאחרי כל זה אתה עוד משקיף מן הצד ומתלבט. ואני רוצה אותך אריאל, אני רוצה אותך ועוד רבים כמותך שאני אוהב ומעריך. רוצה אתכם שותפים.
אז אריאל, שב עם הילדים שלך. תסביר להם על אחריות לאומית, על יושרה ואמינות, על אחדות למרות מחלוקת, על הדברים החשובים באמת במדינת ישראל ועל הצורך בחיים להפריד בין עיקר לטפל ולאחוז בעיקר. אני מבטיח לך שתחושת הקבאס שאתה מתאר תתחלף בחיוך, בגאווה גדולה ובשמחה גדולה שאתה עושה את הדבר הנכון.
שנה טובה ובהצלחה לכולנו.
בצלאל
