כשבוחנים את הברית הפוליטית בין גוש נתניהו ובין החרדים מתגלה תמונה א-סימטרית, כנראה מבחירה מכוונת של הצדדים. לפי הנתונים העולים מהשטח ניכר כי נתניהו, מצד אחד, זוכה לתמיכה פוליטית מצד המפלגות החרדיות (המוטו הסיעתי "לא נשב עם איש מלבד נתניהו"). מנגד, בשנים האחרונות תחת נתניהו, להבדיל משנת "ממשלת השינוי", החרדים נהנו משקט תעשייתי בסוגיות הרגישות ביותר של המגזר: גיוס, מתווה הכותל, גיור, תקציבי חינוך, מרכולים בשבת, וסוגיה שעוד בימי הבעש"ט זכתה למעמד "ייהרג ובל יעבור": מחירי החדפי"ם. חיזוק לתזה הזו מצוי במאמרה של העיתונאית החרדית שרי רוט שהבהירה זאת בעברית פשוטה: "בציבור החרדי מתמוגגים מפוליטיקאים כמו בני גנץ שמפגינים זיק של יהדות, אבל זה לא נותן לו יתרון בדרך לשותפות קואליציונית. שם חשוב רק עולם הישיבות. ביום הרכבת הקואליציה לא יעמדו לגנץ זכות תפילותיו בבית הכנסת של כפר אחים, בטח לא תילקח בחשבון ליאיר לפיד תרומתו לקידוש נדיב בבית חב"ד" (YNET, 11.8.22).
גם יצחק גולדקנופף, בראיון למקור ראשון בסוף השבוע, חזר והדגיש את המובן לכל חרדי בשנים האחרונות: "גנץ הוא שותף ראוי אבל נלך רק עם נתניהו". הדברים מסבירים לא רק את המציאות הפוליטית אלא גם את מילכוד "שיח הזכויות" של המגזר החרדי.
כשפוליטיקאים ממלכתיים מבקשים לצרף את החרדים לקואליציה הם מציעים להם שותפות בממלכתיות הישראלית. הממלכתיות נובעת מההבנה שחלקי החברה השונים קשורים בבסיס משותף ונושאים בנטל ההתמודדות עם אתגריה. הממלכתיות, מכאן, בנויה על חובות וזכויות ותחושת הדדיות. אלא שלדבריה של רוט, כמייצגת הלך הרוח, גוש נתניהו מציע לחרדים הצטרפות לקואליציה על בסיס זכויות בלבד. נראה שהצעד האחרון – השוואת תקציב החינוך החרדי לזה הממלכתי ללא פיקוח ממשי על לימודי ליבה- מדגיש זאת יותר מכל. אפשר להבין מדוע החרדים ששים לכך. שיח הזכויות הוא שיח מפתה ביותר וקשה לעמוד בפניו. אלא שבאותה מידה הוא הרסני למאמצים אותו. זכויות מוחלטות ללא לקיחת חלק במאמץ הלאומי-הכלל חברתי משולות לקבלת אישור מהמשטרה לרכיבה על אופניים ללא קסדה וללא התחשבות בחוקי התנועה. ניתן לדמיין את הרוכב המאושר חורץ לשון לשאר משתמשי הדרך הכבולים לחוקי תעבורה ונתונים לפיקוח ולאכיפה תוך שהוא חולף על פניהם. אלא שאותו רוכב יגלה כבר בצומת הראשון את התוצאה ההרסנית של חירות בלתי מוגבלת ללא אחריות בצדה וללא התחשבות בזולת. כמובן שהתאונה שתיגרם תפגע גם בגוף, ברכוש ובתשתיות של שאר משתמשי הדרך ולא רק של אותו רוכב מופקר.
שיח זכויות כזה מאפיין גם קבוצות שוליים פוליטיות כגון הליברטריאנים או הפרוגרסיבים שהשפעתם המפרקת ניכרת עוד בטרם מימשו את תפיסת עולמם במלואה. שאיפה לזכויות מוחלטות ללא קבלת אחריות מאפיינת גם את המגזר הערבי בישראל. במגזר הערבי, בהכללה רבתי, מצפצפים על חוקי בניה ותעבורה, אוגרים נשק באופן לא חוקי, מרבים להקצות משאבים לפי אינטרס חמולתי במקום בתשתיות ציבוריות ומשתמטים בסיטונאות מתשלום ארנונה. ביקורת כלפי תופעות אלה נענית בדמות זכותו של המיעוט לנהל את חייו או בגלגול אחריות לעבר מוסדות המדינה. לא פלא שביישובים הערביים הפשע משתולל (והורג), תאונות דרכים הן עניין שבשגרה, חזות היישובים כאחוז משלמי הארנונה והתשתיות ברמת עולם שלישי. האם למודל זה החרדים מכוונים?
נקודת האור בתהליך היא שחלק ניכר בציבור החרדי מגלה בגרות ואחריות הרבה יותר משליחיו בכנסת. בשני העשורים האחרונים התפתחה במגזר החרדי גישה עניינית כלפי מדינת ישראל. בתהליך מדוד אך לינארי יותר חרדים מבקשים לתרום את חלקם כאזרחים שווי חובות וזכויות. באופן מעורר התפעלות הם שומרים על אורח חייהם ואמונתם ובמקביל משתלבים בהדרגה בשירות לאומי, בשוק העבודה, באקדמיה, בשירות הציבורי ובמספרים פחות גבוהים גם בצבא. בניגוד למצופה משליחי ציבור, הפוליטיקאים החרדים מנותקים מהתהליך ומקבעים לעצמם דימוי של "ועד שטייטל". כמה חבל יהיה אם בעקבות זאת התהליך יאבד מומנטום ואף ייסוג לאחור.
פוליטיקאי חרדי שכן מבין את ההשלכות של שיח הזכויות הוא משה גפני. בכהונתו כיו"ר ועדת הכספים של הכנסת הוכיח גפני ראיה מערכתית רחבה. הוא היטה קשב לצרכי מגזרים שונים ויחד עם זאת הקפיד לשמור על איזון מול צרכי הכלל ומבלי לשעבד את תקציב המדינה כולו לגחמות סקטוריאליות. פרשנים כלכליים ראו בו מועמד ראוי לכהן כשר אוצר. גפני הצהיר לאחרונה כי אינו פוסל ישיבה עם גנץ כראש ממשלה (על תקן אותה שותפות של כבוד הדדי ואחריות כלפי הכלל). אך כמו לאוקון שביקש להזהיר את בני טרויה מהסוס היווני, גם לעבר גפני נשלחו זרועות ארוכות שגררו אותו למשבצת שמייעדים עבורו בגוש נתניהו. שם הוא אמור לתפקד בהתאם לציפיות הנמוכות של הגוש מהחרדים: להבטיח תמיכה פוליטית תמורת מימוש האינטרסים המגזריים הצרים. המתווה העקום הזה מזכיר את הסיפור על הגוזל שנפל מהעץ ומצייץ על מר גורלו. המחנה הממלכתי בתפקיד הפרה שמפרישה על הגוזל ובכך מגינה עליו מפני טורפים ומכת קור. למרות היתרון עדיין מדובר במצב לא נוח ולא נעים ולכן הגוזל ממשיך להתלונן על פגיעה בזכויותיו, לצורך העניין. נתניהו בתפקיד הזאב שמוציא את הגוזל מההפרשה ומנקה אותו טוב טוב. אלא שמי שנטרף בנמשל הוא לא רק המגזר החרדי אלא החברה הישראלית כולה.
