ברור היה לי מלכתחילה שלא אעשה עם המידע הזה שום דבר מעשי. אבל ניסיתי להפנות מבט פנימה. לתהות איך זה גורם לי להרגיש. האם זה מרגיז? מתסכל? משמח?
"הפולמוס שלי עם הירש ראסינאיי" הוא חיבור יפהפה של הסופר היידי חיים גראדה, שמבוסס על דיאלוג אמיתי בין הסופר, שגדל על ברכי החזון אי"ש ויצא בשאלה, לבין חברו לספסל הלימודים שהפך להיות ראש ישיבת נובהרדוק. לאורך הפולמוס מטיח הירש בגראדה ביקורת נוקבת על המעבר שלו מעולם התורה אל עולם הספרות על גינוני האגו שבו. "מפטמים אותך בכבוד כמו שמפטמים אווז בגריסין", הוא לועג, "מי מכם מוכן להוציא ספר בעילום שמו? הן העיקר אצלכם הוא שיהיה שמכם כתוב בראשו!"
נכון שיש משהו נקי יותר בעשייה ללא פרסום, במתן בסתר, אך בעשייה כזו יש גם משהו חסר. היא מאבדת מן החיוניות של הקשר בין הפועל לפעולה, בין המשפיע למושפע
המרדף אחר הקרדיט חושף את המניע האנוכי שעומד בבסיס היצירה כולה. גם הפוליטיקאים נדמים קטנוניים כל כך כשהם מתקוטטים על ענייני קרדיט. איש רוח אמיתי הוא רק מי שמוכן לעמוד כמשה בשעתו ולומר "מחני נא מספרך אשר כתבת". לראות בתוכן עצמו את התכלית היחידה. כפי שעשה ר' שלמה קלוגר בצוואתו, שבה ביקש לחלק את כתביו ללומדים והתיר להם להדפיס את הדברים בשם עצמם, אם ירצו, וביאר שכל מטרתו היא להגדיר תורה ולקדש שם שמיים, וממילא אין חשיבות לשאלת הקרדיט.
לכן יש משהו מנחם בסיפור התלמודי על רבי יוחנן ורבי אלעזר. רבי יוחנן מחדש חידוש הלכתי מקורי, ואחר כך שומע שרבי אלעזר חוזר עליו בכל מיני מקומות בלי לתת לו קרדיט. רבי יוחנן מקפיד, וככל שחבריו מנסים לצנן את כעסו הוא רק מתרגז עוד יותר. ובשלב מסוים הגמרא שואלת, מדוע בעצם רבי יוחנן כועס? למה חשוב לו לקבל את הקרדיט? ומשיבה שכאשר אומרים דבר בשמו של אדם, שפתיו דובבות בקבר.
כשאדם יוצר יצירה, אם נשאל ניסוח יפה של הרב אליעזר וולדנברג, הוא מוליד מתוכו איזה סוד שהיה כמוס ובלום בתוכיותו. הסוד יוצא מן הלב אל הפה, מן הפה אל הקולמוס, ומן הקולמוס אל העולם, אל הזולת. ובכל מפגש עם הזולת קורה לו משהו, לסוד, והוא הופך להיות חי יותר, נוכח יותר. ויחד איתו היוצר. גם אחרי הירידה לדפוס המחבר לא מת. הוא ממשיך לנהל דיאלוג עם אנשים חדשים, להתקיים במחשבות שלהם.
קטיעה של הקשר בין יוצר ליצירה כמוה כהפרדת ילד מאביו. זה לא רק עניין אנוכי, אלא חוסר עמוק, אמיתי, שהרגש האנוכי השטחי הוא רק הדהוד חיצוני שלו.
לפי חוק זכויות היוצרים במדינת ישראל, בניגוד לזכויות ממוניות על יצירה, שאותן אפשר למכור לאחרים, הזכות לציון קרדיט היא "זכות מוסרית" שאיננה ניתנת למחילה או להעברה. כמו הזכות "כי לא יוטל פגם ביצירתו ולא ייעשה בה סילוף". הקשר עם המחבר הוא חלק ממהות היצירה, וההתכחשות אליו פוגעת ברובד בסיסי של היצירה עצמה.
הדבר נכון לא רק ביצירות ספרותיות אלא גם במעשים ובפעולות. "הנותן מתנה לחברו – צריך שיודיעו". נכון שיש משהו נקי יותר בעשייה ללא פרסום, במתן בסתר. ופעמים רבות יש לנהוג כך, על מנת שלא לבייש את המקבל, אך בעשייה כזו יש גם משהו חסר. היא מאבדת מן החיוניות של הקשר בין הפועל לפעולה, בין הנותן למקבל, בין משפיע למושפע. העמידה מאחורי העשייה אינה גורעת ממנה אלא משלימה ומרחיבה אותה. ולקיחת הקרדיט, בדיוק כמו נתינה שלו, מביאה גאולה לעולם.
