ויש באלול מין עצב כזה, עמוק ומתוק, קשה לתאר את זה, בדרך כלל עצבות היא דבר איום ונורא, בדרך כלל עצבות מביאה איתה מועקה ועצלות ועייפות וייאוש וצמא גדול, אבל יש לפעמים שהעצבות באה בטוב, יש לפעמים שהעצבות יפה ושלמה ומבריאה ומנחמת, כמו שיר מרגש, כמו טיפות של גשם שהווישרים מנגבים בחורף, כמו חצב משתוקק שמתנודד ברוח. ובאלול, כך נדמה לי, העצבות הזו זורמת לכולנו בעורקים. וכולנו חשופים, וכולנו נכספים, וכולנו ברורים ואהובים ואוהבים. אני לדודי ודודי לי. והכול מנחם ומרגש ועצוב.
יש לי חבר אהוב ומרגש שמתגורר עכשיו בניו־יורק, קוראים לו יוני, ולפני כמה שבועות יוני נתקל במודעה, שיש בית כנסת גדול בניו ג'רזי שמחפש "מלווה לחזן" לתפילות הימים הנוראים, כלומר, מישהו שיעמוד לצידו של החזן לאורך כל התפילה, וישיר איתו את כל השירים, ויתפלל איתו את כל התפילות, ויעזור לו לרגש את הקהל, ולפתוח למתפללים את הלב, ובגלל שיוני שר מאוד מאוד יפה, ובגלל שהוא בהחלט זקוק לכסף, הוא שלח לבית הכנסת הזה מייל, והציע את עצמו לתפקיד, ואחרי כמה ימים, האנשים בבית הכנסת ההוא ביקשו ממנו לשלוח להם קטע וידאו קצר שבו הוא שר את אחד השירים מתפילות הימים הנוראים, ויוני שלח להם ביצוע מרגש ויפהפה לשיר "אוחילה לא־ל", אייי איזה שיר יפה זה! לאדם מערכי לב, ומהשם מענה לשון, אני לדודי, ודודי לי.
ואחרי כמה ימים, מנהיגי הקהילה של בית הכנסת, שהתלהבו מאוד מהשירה של יוני, הזמינו אותו לפגישה בבית הכנסת! ויוני חצה את כל ניו יורק, והגיע לבית הכנסת בניו ג'רזי, ושם האנשים מהקהילה ישבו איתו, ודיברו איתו קצת, ואחר כך הם ביקשו ממנו לבוא איתם לבית הכנסת, ולשיר איתם קצת ביחד, וזה מה שקרה! הם נכנסו לבית הכנסת, החזן, ויוני, ועוד כמה אנשים ונשים שבאו להסתכל, והחזן הוביל את יוני לבמה, והתחיל לשיר, ויוני שר ביחד איתו, הפעם הם שרו את השיר אבינו מלכנו, חננו ועננו, כי אין בנו מעשים, עשה עמנו צדקה וחסד והושיענו, איייי, מה זה בכלל אומר אין בנו מעשים, ברור שיש בנו מעשים, אבינו חננו כי יש בנו מעשים, זאת הצרה! לא משנה.
ואחרי כמה דקות מביכות ומשונות, החזן ויוני סיימו לשיר, ויצאו מבית הכנסת הריק, והאנשים אמרו ליוני, תודה רבה שבאת, תודה, אנחנו נחזור אליך עם תשובה סופית, ממש בעוד כמה ימים. ויוני המתוק נסע בחזרה הביתה, מבסוט ונרגש, הוא הרגיש שהיה לו אודישן לא רע בסך הכול. והוא באמת אוהב את השירים האלה, ואת התפילות האלה. קיצר הייתה לו הרגשה טובה, ובאמת ברוך השם למחרת בבוקר האישה מבית הכנסת התקשרה אליו ואמרה לו שהוא באמת שר נפלא, אבל אנפורצ'נטלי הם החליטו להתקדם עם מישהו אחר.
ויוני, שנפגע עד עמקי נשמתו, אמר לה, אוקיי, בסדר גמור, תודה, והאישה החוצפנית אמרה לו, ואני רוצה גם שתדע, ג'ונאת'אן, שאנחנו לא המשכנו איתך בגלל שאתה לא מחייך כשאתה שר, ויוני, שנדהם והתבלבל, אמר, לא הבנתי, והאישה אמרה, שמאוד חשוב להם שהקהל יתלהב וישמח בתפילות, והוא שר במין עצבות כזו, ועם עיניים עצומות, וזה לא מתאים להם, ככה היא אמרה! היא בטח אמרה את זה עם חיוך מטומטם על הפנים, ויוני לא ידע מה לענות לה על זה, הוא פשוט אמר לה, אוקיי, תודה רבה, שנה טובה, וניתק את השיחה. זה הסיפור.
ורציתי לכתוב כאן, בלי קשר לסיפור הזה, ועם קשר לסיפור הזה, שעצבות טובה מסוגלת להיות מאורע רגשי הרבה יותר מרגש ומשמעותי, מאשר איזו שמחה קפוצה ומאולצת. רציתי לכתוב כאן שתפילה מתוך עצב רך וכובד ראש היא תפילה מופלאה ומרגשת, ושגם חיים שיש בהם עצב רך וכובד ראש הם חיים מופלאים ומרגשים, שכולנו ראויים לחיות. אין שום סיבה להסתובב כל היום עם חיוך על הפנים. החיים מלאים בכיסופים וגעגועים וייסורים וביזיונות, ומותר לנשום ולנשוף לעיתים קצת עצב, ובאלול זו אפילו מצוות עשה שהזמן גרמא, שהרי החיים יפים ומתוקים וראויים, גם כשהם עצובים, שכוייח! ברוך אתה השם בורא פרי העצב, אמן.
