אמנות ההקשבה: החיים הם לא סטורי, הם היסטוריה

"אלופת העולם בשתיקה ובהתאפקות", כתבו על המלכה אליזבת לאחר מותה בתיאור נוצרי־משהו.

אני זוכרת שעליתי לבית הרבנית בת־שבע קניבסקי זכרונה לברכה, אמרתי לה אז שאני עורכת דין והיא שאלה אותי בחוכמתה: "ומה עם לשון הרע?" וכשאני מפלילה את עצמי תוך אמירת לשון הרע חגיגי, עניתי לה: "לא משהו. גם כשאני מצליחה להתאפק שעה או שתיים, זה יברח לי בסוף". והיא אמרה לי, האישה הטובה הזו: "דווקא למי שצריכה לדבר כל כך הרבה, מוחאים כפיים בשמיים על כל שתיקה קטנה". הרבנית חילקה לי את השתיקה הגדולה המצופה להמון שתיקות קטנות בדרך. היא ידעה ששתיקה יהודית היא לא ערך בפני עצמו, היא רק סייג לחוכמה שתבוא אחריה.

הרב זקס זצ"ל, חביבו של המלך הנוכחי, צ'ארלס, ידע לומר שהשתיקה היא מילה נרדפת לשמיעה. אנחנו בסך הכול שומעים יותר כשאנחנו לא מגיבים מיד, וממילא נותנים לחיים לספר לנו את כל הסיפור. רבי נחמן יקרא לשתיקה החכמה הזו: "כתר".

"ועיקר התשובה, כשישמע ביזיונו, יידום וישתוק, כי אין כבוד בלי כ"ף, והכ"ף הוא כתר, בחינת אהיה, בחינת תשובה… כי כתר לשון המתנה, כמו שכתוב באיוב: 'כתר לי זעיר ואחוך'".

אבל מה עושים בזמן התקיעות? לא עושים. מה אומרים? לא אומרים דבר. מה לכוון? אפילו הכוונה מסיחה את הדעת מהקולות. רק תקשיבי, ימימה

כשאיוב לא יכול לסבול עוד, הוא מוציא מפיו דברים קשים ורעיו יאמרו לו: "אל תחווה מיד דעה, המתן". והמילה הארמית להמתנה היא כתר. זו לא שתיקה של מובסים, זו אפילו לא קבלת דין, זו יכולת הקשבה לסיפור ארוך, זו הבנה שהחיים הם לא סטורי, הם היסטוריה. כזו שרק מלכים יודעים להקשיב לה.

וזה, עבורי, החלק הקשה ביותר בראש השנה. לא הציווי לשתוק בבית הכנסת, כמו הציווי להקשיב. רק להקשיב לתקיעת השופר. "אבל מה עושים בזמן התקיעות?" לא עושים. "מה אומרים?" לא אומרים דבר. מה לכוון? "אפילו הכוונה מסיחה את הדעת מהקולות. רק תקשיבי, ימימה". איך קשה! האיש הצדיק שלי מתפלל בכוונות האר"י של המקובלים, כשכל סשן תקיעות הוא לפחות עשרים דקות – איך שומעים כל כך הרבה זמן קול אחר בלי לעשות כלום?! השופר הוא ככל הנראה הסיפור של כולנו במאה ה־21, אנשים שיודעים רק לספר סיפור, לא להקשיב לו.

בפרשת השבוע, השורש שמ"ע מופיע יותר פעמים מאשר בכל פרשות התורה, מפני שזו פרשת הקללות. קללות איומות. במרכזן עומד החידלון מול המתנה ארוכה למשהו שאינו מתממש, כיליון עיניים מתארך. והתורה תאמר: "הסכת ושמע ישראל", תקשיבו לפודקאסט הזה עד הסוף, יש כאן סיפור עם התחלה, אמצע וסוף, אל תדלגו על הקללות גם כשהן זר קוצים כואב, כתר כבד מדי.

כשביקרתי את הכלה הצעירה, זו ששתי רגליה נקטעו בהידרדרות אוטובוס בירושלים, היא שאלה אותי את השאלה שאין לה באמת תשובה: "מה יהיה?" ואמרתי לה: "את תהיי. וזה כרגע הפרט החשוב ביותר בסיפור". סיפרתי לה את הסיפור הקאנוני על רבי אמנון ממגנצא שמגיע לבית הכנסת בראש השנה, קטוע גפיים. הוא יתנה את תוקף קדושת היום, הוא יתאר את המלאכים המבוהלים למעלה ואז יאמר: "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה". הגזירה כאן. הרגליים נגזרו. את הרוע של הגזירה אפשר להעביר ממקום למקום, להקיף אותו בטוב, לשים אותו בקונטקסט של סיפור ארוך שרק את יכולה להמציא. כשיוצרים סצנות בסרט, תמיד יהיה "קאט" תמיד תהיה קטיעה שיצטרכו לערוך אחר כך לסרט שלם. אין לך ברירה אלא להיות מלכה, אמרתי לה. לא בוחרים בכתר, כתר ייתנו לך, על כורחך, בלי שביקשת.

סיון רהב־מאיר, בספר המתוק שלה "לגדול", תספר סיפורים. היפה שבהם הוא הסיפור על האיש שבא לרב עובדיה סומך, מנהיג יהדות עיראק לפני כ־150 שנה, וכמעט שלא הצליח לדבר מרוב צער. הוא סיפר לרב את חטאיו הרבים ואמר: "אין לי תקווה, אני אבוד" והרב אמר לו :"ו…?" ושוב חייך ואמר לו :"ו…?" והרב סומך הסביר: "מתי מסתיים סיפור? כשאתה מחליט לסיים אותו. אפשר לספר על חטא, אבל אפשר להמשיך ולספר גם על התיקון שאחריו. הסוד הוא לא לעצור בייאוש, אלא תמיד להוסיף את ו' החיבור". הרב סומך יוצא כאן, לכאורה, אדם שיודע לייעץ עצות מופלאות, אבל הוא פשוט יודע להקשיב. השמיעה שלו תאלץ את האדם הבוכה להמשיך ולספר. אני יודעת שהרב סומך סומך כך את עצמו מפני שאין לו כוח לשמוע סיפורים עצובים כל כך, אז הוא ישמע וישמע עד שההיסטוריה תיאלץ, כדרכה, להמשיך הלאה ולהעביר את רוע הגזירה לגזירה אחרת בסיפור הגדול.

העולם תקוע ושבור ורעוע, יאמר השופר, אבל אל תגיבו עכשיו. חכו לתקיעה הגדולה שבסוף הסדרה הזו. חכו לפרק הסיום של "הכתר".