כבר כמה וכמה עשורים , מאז הפציעו לחיינו "ילדי הפרחים" של שנות הסיקסטיז היפות והפרועות, סוגד העולם המערבי כולו לשני ערכים מרכזיים, לנעורים ולאותנטיות. למעשה לא מדובר בשני ערכים נפרדים אלא בשני מופעים של סנטימנט אחד. מרדף בלתי נגמר אחרי איזו שהיא אמת פנימית, יסודית, כזו שנמצאת מתחת לכל הקליפות. טוהר ותום שלא התלכלכו באבק החיים ולא טומאו בזוהמת האילוצים והפשרות. הסגידה לנעורים יוצאת מתוך ההנחה שבהם באה לידי ביטוי אותה שאיפה. אותם לא הצליחה עדיין הציביליזציה "לקלקל", וממילא הם הקרובים ביותר לאידיאל האותנטיות שהפך למולך הפוסט מודרני. מי שזיקק את האידיאל הזה במילים נפלאות היה כמובן בוב דילן, בשירו "צעיר לנצח" (שתורגם נפלא לעברית על ידי יאיר לפיד, כמובן).
בעולם הזה, שבו האותנטיות היא האידיאל הנשגב, הניסיון של מי שעבר קורס או שניים ב"אוניברסיטה של החיים" לא נתפס כיתרון אלא בדיוק להיפך. הוא לא נתפס כמי שנושא בקרבו חכמה מיוחדת, חכמת זקנים, אלא כמי שהחיים קלקלו אותו וצרבו בגופו ונשמתו צלקות שלא יוכלו לתקון. לא לחינם במאה ה-21 העלמת קמטים הפכה לשירות שמוצע גם לגברים ולא רק לנשים. אם הקמטים בנפש ובאישיות, אותם סימני דרך שחרץ בנו ניסיון חיינו, אינם רצויים, אז גם את הקמטים הפיזיים בעור שמסמלים אותם רצוי להעלים ככל שניתן.
וזאת הדר מוכתר, לא פחות וגם לא יותר, פצצה של נעורים ואותנטיות סוערת. בלי מסכות, בלי פילטרים, בלי ניסיון חיים ובלי בגרות מיותרת. מהמוח לחשבון הטיקטוק בעשר שניות, אולי אפילו פחות. מפגן מרשים, כמעט מטריף, של אותנטיות מוחלטת. גם כשהיא מחפפת, או מעוותת את האמת העובדתית, היא לא מוכרת לנו זיוף. מה שאתה רואה זה מה שאתה מקבל, בדיוק. "צעירים בוערים", מילולית ומעשית. וזה בהחלט לא נראה לנו טוב.
הזעזוע הציבורי מתופעת הדר מוכתר חוצה מחנות. מימין ומשמאל היא סופגת אש וגופרית, ודומה ששורה ארוכה מאוד של פוליטיקאים ואנשי תקשורת עשו יד אחת לחסל את התופעה. אתמול הצטרפה לחגיגה גם רשות המיסים, שתבדוק האם רישומה של דירה שנקנתה בכספו של אביה של הדר, אך נרשמה על שמה, היה פיקטיבי, והאם מדובר בעבירת מס לא עלינו.
דומה שהממסד הישראלי כולו התגייס על מנת לסלק מחיינו את התופעה הטורדנית, ואולי הוא גם יצליח במלאכה. אבל מוכתר היא רק מראה. היא לא תופעה כל כך חדשה ומרשימה, אלא בסך הכל הקצנה של האידיאלים שמנחים את החברה שלנו כבר למעלה מיובל שנים. מראה שמוצבת מול כולנו ומספרת לנו, בסרטונים צעקניים ובמסרים קצרים (ושטחיים) איפה אנחנו חיים. אפשר לשבור את המראה הזו. מוכתר עצמה כבר הראתה שהיא יודעת להישבר ואף לבכות. אבל גם אם נשבור את המראה, העולם שבו אנחנו חיים לא ישתנה, ומראה נוספת תצוץ במוקדם או במאוחר. אז במקום לשבור את המראה, אולי כדאי שאת חשבון הנפש החברתי הנדרש לא נעשה על גבה של הצעירה האנרגטית הזו?
