את הטור הזה אני כותב לכם מתוך המיטה שלי כשאני עטוף בשמיכת פוך למרות שבירושלים 34 מעלות בצהריים. אני רועד ומזיע לסירוגין. על השידה הקטנה לצידי מונחות מספר כוסות תה גמורות, מחסנית כדורי אדוויל מתרוקנת, חפיסת סוכריות ג'ינג'ר חריפות ותרסיס צמחים מיוחד להקלה על דלקת גרון.
כולי תקווה שברגע זה, כשאתם מחזיקים את העיתון וקוראים את התיאורים מכמירי הלב שלי, אני כבר בריא ברוך השם, אבל בינתיים, המצב לא משהו לצערי. שולי אומרת שכשאני חולה אני מתנהג כמו כל גבר טיפוסי שבטוח ששפעת חולפת מסמנת את אחרית ימיו. ואני תמיד אומר לה, מה פתאום! אני באמת מרגיש רע. אני באמת סובל מאוד! ושולי עושה לי תה, ואומרת תנוח. הכול יהיה בסדר. רפואה שלמה. ואני ממלמל אמן בלחש וזורק מבט מצועף בעיניים ושומט את הראש על הכרית בקטע מוגזם.
בתור למקלחות עם המים החמים אתה נכנס ראשון, כי מי לא יוותר לבחור אומלל ורועד ויסכן את העולם הבא שלו בשביל כמה טיפות מים חמים
ממש לאחרונה גיליתי עוד דבר מוזר שקורה לי כשאני חורג מקו הבריאות. המוח שלי, בשיא החוצפה, גם מרשה לעצמו להפסיק לעבוד! הוא רואה את הגוף ככה, מוציא את עצמו לחופשות לא מתוכננות ועושה את אותו הדבר. לדוגמה, השכונה שבה אנחנו גרים היא שכונה מאותגרת חניה. לפעמים אתה יכול למצוא את עצמך באמצע הלילה בסבבים אינסופיים עם האוטו, ממלמל פרקי תהילים ומקווה שמישהו יפנה את מקומו.
והסיבה שאני מספר את זה היא כי מדי בוקר, כשעקיבא ואני יוצאים מהבית לכיוון האוטו, לא עוברת יותר מעשירית השנייה, ואני כבר נזכר איפה חניתי בליל אמש. תודה לא־ל. אף פעם לא מצאתי את עצמי תוהה איפה חניתי למרות ששמעתי שזו תופעה מאוד נפוצה במחוזותינו. כבר במדרגות של הבניין עקיבא שואל אותי, אבא, איפה האוטו? ואני עונה לו בשמות קוד כאלה שיש לנו. האוטו ליד אסף גרניט, האוטו ליד שאולי וכאשי, האוטו ליד הוואי, האוטו ליד הכורדים, ורק כשאני אומר לו האוטו רחוק, הוא מבין שאנחנו לקראת צעידה רגלית של כברת דרך לא מבוטלת.
אבל לא משנה מה, אני תמיד־תמיד זוכר איפה חניתי. בלי פספוסים. והנה עכשיו, אני שוכב במיטה, קודח מחום, מוצץ סוכריית ג'ינג'ר ובחיי שאין לי מושג איפה האוטו שלי חונה. מתברר שככה זה אצלי. כשאני חולה גם המוח שלי נדפק. הזיכרון. האינטואיציה. אז אתם בטח מתארים לעצמכם איזה אתגר לא רגיל זה לכתוב טור במצב כזה, ועוד טור שעוסק בזיכרונות מתקופות הישיבה ועוד בחודש אלול! השם ירחם. איך אמר איזה נודניק בבית הכנסת שבוע שעבר? אלול ראשי תיבות, אוי לי ואבוי לי.
והנה, מתוך עננת דלקת הגרון, אני מחליט לעשות את זה פשוט עד כמה שאני יכול. ומנסה להיזכר בעצמי חולה בפנימיית הישיבה. ולמרבה הפלא, קלי קלות. כי הימים שהייתי חולה בישיבה זכורים לי כחוויה לא רעה בכלל. סוף כל סוף התירוץ השחוק של "הרב, אני לא מרגיש טוב" מקבל איזו גושפנקה של אמת. ואז אתה שוכב בפנימייה, ושומע מרחוק את הד קולות הלומדים מבית המדרש ויודע בתוך הלב שזה שאתה פה, מתכרבל תחת השמיכה ולא לוחם במלחמתה של תורה בבית המדרש, זה כי יש לך תירוץ מעולה. ומי שלא מאמין מוזמן לתחוב לך מדחום לתוך בית השחי ולהיווכח בעצמו.
ואז בהפסקת הצהריים בא החבר הזה טוב הלב, בכל ישיבה יש אחד כזה, טוב לב בהגזמה, ושואל אותך, הכול בסדר אחי? אתה רוצה שאביא לך מנה מהחדר־אוכל? ואתה מהנהן בקושי ואומר לו, תודה רבה אחי, תודה. אין מילים. אם יש מרק, עדיף. הוא שואל אותך, אתה אוהב שקדי מרק, נכון? ואתה מהנהן בסבל ובייסורים.
ובתור למקלחות עם המים החמים אתה מקבל אישור מיוחד להיכנס ראשון, כי מי לא יוותר לבחור אומלל ורועד ויסכן את העולם הבא שלו בשביל כמה טיפות מים חמים? אז אתה אומר תודה בקול ענות חלושה ונכנס להתקלח כקדוש מעונה. והחברותא שלך מביא לך אקמולים בשפע מהגמ"ח תרופות של ליכטמן, והתה השחור והתעשייתי של חדר האוכל ערב לחך כתרופת סבתא פלאית. וכולם סביבך מדברים בשקט, ומרחמים עליך ונותנים לך את מלוא תשומת הלב. בקיצור, גן עדן. גן עדן לגברים. גברים שיודעים שעוד יבוא יומם להיעדר מהתפילות ומהסדרים, וגם הם ירצו להיכנס ראשונים למקלחת חמה, ולקבל ספיישל עד המיטה את המנה מארוחת הצהריים.
ויכול להיות גם תרחיש אחר. הראש־ישיבה יקפוץ לבקר בפנימייה, ינער את השמיכה ויגיד, נו! ואתה תגמגם לו "הרב, אני לא מרגיש טוב", והוא יסתכל עליך במבט של "זאב זאב" ויחתום את הסיפור בציטוט מהגמרא "החש בראשו יעסוק בתורה!" אבל אתה בכלל חש בגרונך, או אולי בליבך או בנפשך?
