במוצאי שבת תהילה ומתן רבו ריב גדול שבסופו התנפצה צלחת. כך זה אירע; הילדים ישנו שנת ילדים עייפים במוצאי שבת ומתן ותהילה התיישבו לשתות קפה של מוצאי שבת רגע לפני שמתן חוזר למילואים לעוד כמה ימים. כל השבת הם הסתובבו בזהירות זו סביב זה, נזהרים שלא לדרוך על מוקשים, אבל במוצאי שבת ניסה מתן להבין מה עומד לקרות עם תהילה השבוע, ואם אמא שלה תבוא לעזור או, אולי, עדיף שאמא שלו תבוא לעזור, ומה יהיה עם העבודה שלה ועם ההריון וכן הלאה. הוא ישב והחזיק את כוס הקפה בידיים ואמר, "תהילולי, איך את עומדת לעבור את השבוע הקרוב?" ותהילה, שהדחיקה לחלוטין את זה שהוא חוזר למילואים, אמרה "אני לא יודעת," ומתן ישב שם, כך ברגליים שלוחות עם כוס קפה ביד, והעלה השערות. הוא אמר "אולי אני אדבר עם אמא שלי שתבוא," והעלה עוד השערה, "אולי תקחי את הילדים ותסעי לשירה" שהיא חברה של תהילה ויש להם ילדים בגילאים חופפים ואפילו הם טסו לסופ"ש בחו"ל פעם, ואז תהילה הניחה את הכוס שלה על השולחן ואמרה, "מתן, אם אתה לא מתכנן לעזור, אל תשב שם כמו איזה שייח' ותעלה רעיונות מה אני יכולה לעשות. הדבר הכי טוב שאתה יכול לעשות זה להגיד למפקד שלך שאתה לא חוזר למילואים".
"אבל אין דבר כזה לא לחזור למילואים," אמר מתן. "מי ישמור על המדינה?"
"ישמרו," אמרה תהילה ולא הסבירה.
"אני לא יכול להתקשר ולהגיד שאני לא בא," ניסה מתן שוב.
"ניסית?" אמרה תהילה.
"לא," הודה מתן.
"תנסה," אמרה תהילה.
מתן היסס ובדק וניסה שוב ושוב אבל בסוף לא הייתה לו ברירה, וכדי להוכיח לתהילה שהיא טועה, הוא הרים טלפון לאולג, המ"פ. הם נסעו ביחד לשבת ולכן מתן ידע שהוא לא באיזו פעילות מבצעית. אולג ענה לשיחה אחרי שני צלצולים. "תגיד," כך אמר מתן, "יש מצב שאני לא חוזר למילואים? אשתי בהריון וקשה לה עם הקטנים" והוא הרים את העיניים והסתכל על תהילה, לוודא שהיא שומעת ורואה את השיחה שלו עם המ"פ, וכבר התכונן להוריד את הטלפון ולהגיד "מאמי, אין ברירה, אין סד"כ ואי אפשר לשחרר אותי," אבל אולג שתק רגע, נשם בכבדות, ואחר כך אמר "אני לא יודע, מתן הדוס, אני לא יכול יותר ככה. תתקשר לעידו".
"אבל לעידו אין סמכות לשחרר אותי מהסד"כ," אמר מתן.
"מהערב תהיה לו," אמר אולג.
מה שהיה הוא שאולג חזר הביתה וישר ניסה לעשות הערכת נזקים. הוא התקשר לדקלה, אחת העובדות שלו, ברגע שהגיע למרכז, אבל היא לא ענתה. לעובדים בשכר מינימום אין מחויבות למקום עבודה שהמנהל שלו עושה כמה עשרות ימי מילואים בשנה במקרה הטוב. הוא נסע מהר לעמדה הכי קרובה וגילה שהעמדה סגורה; מאות קונים פוטנציאלים הסתובבו מסביב, ערכו קניות לשבת, רכשו עוגות ולחמים מפונפנים, אבל אף אחד לא עמד בעמדה שלו ומכר פלאפונים, מגיני מסך או חבילות חו"ל. הוא ניסה לפתוח את העמדה, נעמד בחצי בי"ת מאחורי הדלפק, אבל מעולם לא היה איש מכירות מוצלח. רובי, המנהל של הקניון, קלט אותו והזמין אותו לקפה. מ"פ בצבא אבל אדם שעומד לפני פשיטת רגל. יהיה בסדר, אמר רובי, אתה רק צריך להתאפס על עצמך. אין סיכוי להיות עצמאי ולעשות מילואים כמו שאתה עושה, הוא אמר, ואולג הנהן. הוא היה צריך לבחור.
לא היו לו הרבה אפשרויות בתור שכיר, זו הייתה האמת. לא כרגע. הוא היה צריך כסף די בדחיפות. ברמה של חמש עשרה בחודש לבית ועוד לפחות חמש עשרה בחודש לדמי שכירות והפעלת עמדות. זה אמר אחד משני דברים: או שיגיד לניסו שימצא איזה קצין במיל' שיהפוך להיות מ"פ לשארית הקו (הוא חשב על עידו, הסמ"פ, אבל עידו לא עשה קורס מ"פים מג"דים והחיילים לא עפו עליו, זו האמת), ובזמן הזה יגייס עובדים, יעדכן את הידע שלו, יגיע להסכמים מול הבנק ומול הקניונים ויחזיק את העסק, או שילך למילואים, ישכח מהעסק לעוד שבועיים ויחזור להתמוטטות מוחלטת. אלה היו שתי הברירות. הוא נאנח, שתה את שארית הקפה ואמר לרובי תודה. אחר כך נכנס לרכב ונסע הביתה, ובבית נכנס ישר למקלחת ובמשך חצי שעה עמד מתחת למים הזורמים וניסה להירגע. בנאדם שהיה בלבנון ובעזה, שראה פעמיים את המוות בעיניים (פעם צלף, פעם טנק שהתהפך), והתקף החרדה הראשון שלו מגיע בגלל שני עובדים שהבריזו לו בעסק. איזה חיים.
כשמתן התקשר, אולג אמר שדי. הוא לא הולך להתעסק בדברים האלה עכשיו. "אני לא יודע אם אני חוזר השבוע לפלוגה," הוא אמר למתן, "יש לי דברים אחרים להתעסק בהם. תרים טלפון לעידו שיטפל בזה, טוב?" וניתק. הוא לא תכנן לעזוב את הפלוגה, כמובן, רק להתאפס על הסיפור. אם היה נפצע מישהו אחר היה מקבל פיקוד, נכון? אז גם התקף חרדה זו פציעה. אין מה לומר.
מתן ישב עם הטלפון ביד. המום. "מה הוא אמר?" אמרה תהילה.
"שהוא לא חוזר השבוע," אמר מתן.
"אז גם אתה לא חוזר השבוע" אמרה תהילה. "מה הוא יעשה, יעלה אותך משפט? הוא בעצמו לא בא".
זה היה נכון, אבל משהו במתן התמרד מול הסיפור הזה. הוא רצה להסביר לתהילה שהגדוד מלא בקצינים שהסתובבו בו פעם ולא מסוגלים לשחרר. קצינים שמופיעים למילואים עם הטנדרים שלהם, רכבים שעלו דיונות בסיני, שמתיישבים ומכינים קפה באמצע השטח בכל מילואים, של יום או של חודש, כי הם אוהבים את המילואים. כי הם היו שנים בקבע. היו מג"דים. סיימו תפקיד, הגיעו למילואים והם מתגעגעים. המילואים זה המים שבהם הם שוחים, האוויר שהם נושמים. הבית. ואם חסר קצין, זו בעיה, כמובן, כי הקצינים האלה אוהבים להיות כוכבי לכת, אף פעם לא השמש – לשמש אין חופש לעשות מה שהיא רוצה – אבל מישהו ימצא. חפ"שים, לעומת זאת, אף פעם אין מספיק.
ואם אין מספיק, זה אומר שהוא לא יכול להבריז. הוא ניסה להסביר לתהילה את זה. מה יקרה, היא אמרה, והוא אמר מה זאת אומרת, לא יהיה מי שיחליף מישהו בעמדות או בסיור או בחמ"ל, ככה פשוט. מישהו יעבוד יותר קשה. אם אני לא אחזור בבוקר, מישהו לא יצא הביתה. יש תהילה אחרת שמחכה למתן אחר איפשהו, והיא לא תראה אותו. את לא מבינה את זה?
הדבר היחיד שאני מבינה, אמרה תהילה, זה שאני קורסת ואתה שותה קפה בגולן, וכשאני מבקשת ממך לקבל פטור מהסיפור הזה אתה מספר לי סיפור יפה על סולידריות של חפ"שים, בזמן שהקצינים שלך עושים מה שבא להם.
"הם לא ככה," אמר מתן. "הם רצינים. עובדים קשה. קורסים מהעומס."
"ועדיין המ"פ שלך לא מגיע מחר, נכון? יכול להרשות לעצמו."
"הוא בטח יעבוד מכאן," אמר מתן.
"בטח", אמרה תהילה. לא היה לה כח לסיפור הזה כבר, היא קמה.
"מה קורה?" אמר מתן.
"אין לי כח," אמרה תהילה, "אני הולכת למיטה".
"נו חלאס!" אמר מתן, הוא התעצבן "לא יכול להיות שבכל פעם שאין לך כח את מחליטה לפרוש."
"תסתום את הפה שלך," אמרה תהילה. "פשוט תשתוק. תהיה פעם אחת עם שני ילדים באמצע הריון ואז תנסה לדבר, סבבה? בינתיים, כל עוד אתה לא עושה כלום, תשתוק".
"ככה הזוגיות שלנו?" אמר מתן, "אנחנו לא מדברים?"
"די!" אמרה תהילה, היא הניפה את היד מהר מדי, והצלחת של עוגת השמרים עפה על הרצפה והתנפצה, והכל היה דרמטי יותר משהתכוונה, אבל זה התאים לה. "די כבר!"
והלכה למיטה.
מתן התיישב על הספה. הוא הרים את הטלפון, הוריד, הרים, הוריד, בסוף כתב הודעה לעידו. "אני לא מרגיש טוב," הוא כתב, "הרופא אמר שאני צריך שבוע בבית," ואחר כך נאנח, ואמר, הרגל של אשתי כואבת לנו.
בזמן הזה אולג ישב על כיסא ישן במרפסת ישנה וחשב. הוא חשב וחשב וחשב, ובסוף ראה איזה אור. הוא הרים טלפון לעזריאלי. "עזריאלי," הוא אמר, "מה קורה?"
"בסדר," אמר עזריאלי, "מה איתך? חוזר מחר? תביא לנו קפה טרי, אה?"
"טוב," אמר אולג, "תקשיב משהו, אני יודע שאתה אומר שאתה לא קשור לזה אבל תקשיב, נכון ההוא שתפסנו במטעים? אני צריך לדבר איתך על זה. אני חייב איזה כמה אלפים טובים לקניון וזה חייב לקרות החודש, יש מצב שאתה עוזר לי עם זה?"
עזריאלי שתק. "אין לי מושג על מה אתה מדבר," הוא אמר לבסוף.
"נו בחייאת," אמר אולג.
"אבל אני יודע למי יש מושג," אמר עזריאלי. "בוא מחר, אני אגיד לך עם מי לדבר. זה לא דברים שמדברים עליהם בטלפון".
