יום ראשון, מרץ 9, 2025 | ט׳ באדר ה׳תשפ״ה
לארכיון NRG
user
user

אברהם אליצור

כותב ועורך באתר מקור ראשון

נאים השכנים: המעבר לפריפריה מגלה לי צדדים שלא פגשתי עד היום

מפגש עם שכן, מנהגים שאני נתקל בהם בבית הכנסת, דמויות צבעוניות בסופר – עברתי השנה לעיר, ואני מתחיל לגלות צדדים של החברה הישראלית שנעלמו ממני עד כה

לפני כמה ימים התדפקו על דלת ביתי שני שכנים חדשים לבניין (אני חדש, הם ותיקים). שניהם סביב גיל 60, האחד גר בכניסה שלנו ואחד בכניסה השנייה, אחד היה צריך לברר משהו שקשור לדיירים הקודמים והשני ליווה אותו כי למה לא.

פתחתי להם את הדלת, מה לעשות, יחף. שוחחנו במשך כמה דקות, ואחד מהם זרק הערה משועשעת על הרגליים החשופות שלי. אחר כך כשעליתי איתם למחסן נעלתי סנדלים והפניתי את תשומת ליבו לכבוד האדיר שאני רוחש לו, אפילו סנדלים נעלתי.

לכל הטורים של אברהם אליצור

משום מה הוא שאל אם אני גם מתפלל בסנדלים. אמרתי שכן, וכשראיתי שהתשובה קצת לא מוצאת חן בעיניו סיפרתי לו סיפור שאני די מחבב, על אנשי מושב דתי ששאלו רב ידוע האם מותר להם להתפלל במכנסיים קצרים. הרב השיב בשאלה: אם ראש הממשלה יבוא, תקבלו את פניו במכנסיים קצרים? והמושבניקים השיבו שראש הממשלה כבר הגיע אליהם לביקור, והם אכן קיבלו אותו בקרסוליים חשופים. הרב אמר שאם כך – הם רשאים גם להתפלל ככה.

כל מי שסיפרתי לו את הסיפור הזה עד היום אהב אותו; השכן הסתכל עלי כאילו נפלתי מהירח. "מה יש להשוות פה?" הוא מחה. "זה בשר ודם וזה מלך מלכי המלכים!" ניסיתי להסביר את הנקודה, שכבוד הוא גם עניין של הקשר וסטנדרטים, אבל הוא סירב להשתכנע. וזה אולי המקום לציין שהוא לא היה חרד"לי שצמוד לשולחן ערוך כלשונו, וגם לא חובש כיפה שחורה, אלא גלוי ראש. אני מניח שמסורתי, אני מתרשם שמתפלל במניין לכל היותר בליל שבת ובשבת בבוקר, כלומר 19 פעמים בשבוע פחות ממני. ועדיין ברור לו שהוא יכול (וצריך) להסביר לי איך ראוי לעמוד לפני מלך מלכי המלכים.

לצאת מאזור הנוחות

ברוב השנים האחרונות הסתכלתי לאחור לקראת ראש השנה, וראיתי שהחיים שלי עברו לפחות שינוי אחד גדול בשנה האחרונה: התחתנתי; הפכתי לאב, התגייסתי; השתחררתי; התחלתי לימודי עריכה; סיימתי את הלימודים והתחלתי לעבוד כעצמאי. בשנת תשפ"ב הצלחתי ברוך ה' בכמה דברים חדשים, אבל אין ספק שהשינוי הכי גדול של השנה היה מעבר הדירה הראשון מאז החתונה – מהכפר לעיר, מהבועה לשכונה, מההתיישבות לפריפריה (אמנם לא שדרות או בית שאן אלא הפריפריה של ירושלים).

כל חיי גדלתי ביישובים, ואני מאוד אוהב אותם. המעבר לירושלים היה יציאה מאזור הנוחות במובנים רבים – עזיבת המסגרת של הישיבה, שהיא סוג של חממה או תיבת נוח, לטובת חיים כעצמאי; יציאה ממסגרת קהילתית מובנית למקום שבו אתה צריך למצוא את הקהילה שלך, גם אם יש אנשים טובים שמסבירים לך פנים. שלא לדבר על מחירים ושינויים קטנים כמו שכר דירה גבוה בהרבה, היעדר מניין לתפילה בנוסח שלך (וגם שפע מניינים אבל רובם באותן שעות פחות או יותר), רעש מהרחוב גם אחרי חצות, פיח מכוניות ועשן סיגריות, איבוד היכולת לשלוח את הילד לבד לחבר או לגן שעשועים, חיפוש חניה ואפילו הצורך לנעול את הדלת כשאתה יוצא מהבית, דבר שביישוב אף פעם לא עשיתי.

והתובנה העיקרית שלי היא שזה דבר נהדר. מאתגר, אבל נהדר. הייתי ממליץ לכל אחד לחיות – גם אם לא כל החיים, לפחות שנתיים או שלוש – במקום שאינו אזור הנוחות שלו, להתפלל בבית כנסת בנוסח אחר, להתחכך קצת באורח חיים שונה מזה שהוא התרגל אליו.

דברים שלא רואים משם

הסיפור שהבאתי בפתיחת המאמר המחיש לי את הנקודה הזו – הופתעתי שאדם שאינו דתי מעיר לי על התפילה. מבחינתו זה היה טבעי. אחרי שנפרדנו בשלום (ובחיוך) שאלתי את עצמי אילו עוד דברים אני פשוט לא מכיר, שלאנשים אחרים נראים טבעיים לגמרי. אם אתה רוצה להכיר את החברה הישראלית קצת יותר טוב, אולי תכיר עוד כמה פנים שלה, ולא רק את המגזר המצומצם-יחסית שבחר לחיות ביישוב.

אתן שתי דוגמאות נוספות. בראשונה נישאר במרחב בית הכנסת – גם לצד אנשים שמתפללים שלוש תפילות ביום, חיכו לי כמה הפתעות כשהתחלתי להתפלל בקביעות בבתי כנסת בנוסח מרוקאי. קודם כול, העובדה שרבים מבני עדות המזרח לא נופלים אפיים – לא בשחרית ולא במנחה. איכשהו הספקתי לעבור כמעט 29 שנים בעולם הזה, וגם התפללתי בבתי כנסת ספרדיים פה ושם, ופספסתי את הפרט הזה לחלוטין. האנשים שסיפרתי להם על הגילוי המרעיש הזה התחלקו לאשכנזים שהופתעו גם הם לשמוע, וספרדים שהופתעו מכך שלא ידעתי על כך עד היום (אחד מהם, מבוגר ממני, הגיב כעבור כמה דקות בהפתעה על פרט בתפילה שכל ילד אשכנזי בן שמונה יודע). חוץ מזה גיליתי שחלקם לא תוקעים באלול בשופר, ועוד כמה דברים שאני צריך להתרגל אליהם כמו מנגינות וסדר התפילה. אגב, בתפילת שחרית מרוקאית ממוצעת יש לי כעשר דקות פנויות ללמוד משניות.

השנייה מהמוקד הקהילתי המרכזי השני, הלא הוא הסופר. הגעתי לקניות ופתאום מצאתי את עצמי מול הדמויות מ"קופה ראשית": הקופאי המשועמם שעושה הפסקות, הזקן הנרגן שמתלונן שאין מספיק עגלות ואין מספיק קופות ועוד. שוב, כבר יצא לי אי אלו פעמים לחוות את החוויה המרגשת של קנייה בסופר, אבל כנראה בסופר השכונתי זה בכל זאת אחרת – מגוון הרבה יותר רחב של אנשים, הרבה יותר צבע, פן רחב מאוד של החברה הישראלית שפשוט לא יצא לי להכיר עד היום. נו, הגיע הזמן.

שנה טובה.

כתבות קשורות

הידיעה הבאה

כתבות אחרונות באתר

Welcome Back!

Login to your account below

Retrieve your password

Please enter your username or email address to reset your password.