הנאום המתוכנן של לפיד בעצרת האום שבו מתוכננים להישמע דברים בזכות רעיון שתי המדינות מסעיר את הזירה הציבורית. אפשר להניח לוויכוח עתיק היומין שכבר הוכרע די ממזמן המתמקד בשאלת היתכנות הפתרון המדיני הזה ולשאול דווקא את שאלת ה"למה". מדוע החליט החליפי, שהפך קבוע שגם הוא עשוי להיות זמני, להעלות מן האוב את הסוגיה הזו אחרי שנקברה במרתפי דעת הקהל הישראליים ובחדרים המדיניים באירופה ובארה"ב ואפילו גם בלשכת הנשיא ברמאללה מזה כעשרים שנה. אז הנה שלושה הסברים שלאו דווקא סותרים זה את זה.
הראשון, עקרב הוא עקרב (על משקל הסיפור הידוע על העקרב שעוקץ את הצפרדע באמצע הנהר לאחר שזו מתנדבת להעביר אותו מגדה אחת לאחרת על בסיס התובנה הרציונאלית כי לא יעז לפגוע בה באמצע הנהר מאחר והדבר יביא גם לאובדנו). במילים אחרות, אי אפשר לצפות מלפיד (שמאל-מרכז, תל אביבי וכו') להיות מה שהוא לא. בסוף יש נטייה (כמו בסרט הנפלא "המטריקס" בשבו הגיבור חותר להתאחד עם יוצרו) לחזור למקור, לרחם, לנקודת ההתחלה, לסלע הקיום התפיסתי והאידיאולוגי. ראש הממשלה לפיד באמת שייך לשם. לנקודה הזו שמגלמת את השורש, המקור, ההתחלה. זהו העולם הרעיוני של שתי מדינות, של הפתרון המוחלט, של הדיפלומטיה המערבית ועוד מיני שכאלה. זה ניכר במהלכיו ובהתבטאויותיו: הנה עוד חיבוק עם מלך ירדן (התומכת הגדולה ברעיון המדינה הפלסטינית), עוד התרפקות על אלה בעולם הערבי אשר הגדירו את הזירה המדינית בשנות התשעים של הסכמי אוסלו, עוד ערגה למצמוץ אמריקני ולדיאלוג פורה עם אירופה (גם כן סוג של רחם במונחי הקיום היהודי). זה כור מחצבתו והוא לא הלך לשום מקום. לשם, לבית במשמעות הפשוטה של המקום אליו תמיד חוזרים, שב גם לפיד בעת צרה ומצוקה כפי שימחיש לנו ההסבר השני.
השני, שכאמור קשור לראשון נוגע למציאות עצמה. כן, זו שהתפתחה בשנה פלוס האחרונות ביהודה ושומרון: הסלמה ביטחונית, התפרקות הרשות הפלסטינית, האנרכיה הפנימית שם והטרור המשתולל. השאלה הפלסטינית חזרה למרכז הבימה בענק אחרי שני עשורים של דממת אלחוט. החיבור בין "שומר החומות" לבין "שובר הגלים", בין הטרור בשומרון ובין זה בישראל וברצועת עזה הפך את השנים 2021-2 ל"שנים הפלסטיניות" ושחק את יסודות הסדר הנוח של שני העשורים האחרונים שהתבסס על תפיסה תועלתנית פרגמטית. וכאשר המציאות משתנה זה גם האות לחזרת "שיח הפתרונות" הקלאסיים ולתהליך הוצאת הסמרטוטים הישנים מהארון. כך נשלפה החליפה המשומשת של רעיון שתי המדינות בייחוד אצל אלה שממילא לבשו אותה לפני עשרים שנה מתוך אמונה יוקדת בהיותה של התפיסה פתרון קסם למציאות בלתי אפשרית ומורכבת. חשוב להבהיר בנקודה הזו כי אין המדובר במעשה החוצה את גבולות הפטריוטיות. ההיפך הוא הנכון. השיח המחודש בנושא שתי המדינות שלא רק לפיד מכונן ומבנה אותו מחדש נעשה גם מטעמים עניינים לחלוטין של מתן מענה אסטרטגי למציאות המשתנה שמבעירה מחדש את האש בחצר האחורית של ישראל. ובכל זאת, הדרך לגן עדן יכולה להיות רצופה במשגים חמורים.
השלישי, הקשור לשניים האחרים, נוגע לזירה הפוליטית. לפיד הוא כרגע ראש הממשלה גם אם זה נראה שיש מדבקת "פג תוקף" אפשרית על העניין הזה, והוא בונה את עצמו בכל מקרה כראש מחנה וראש מפלגת שלטון: מעין תחליף למפלגת העבודה שהפכה תחליף של מר"צ שהפכה בעצמה לקול דהוי בפוליטיקה הישראלית. ראש מחנה הוא תואר מחייב והוא מצריך גם סוג של בידול רעיוני שאיננו כה רע במציאות של טשטוש רעיוני ואידיאולוגי המאפיין את הפוליטיקה הישראלית בשנים האחרונות שכל מה שמגדיר אותה הוא החרם או שיתוף הפעולה על נתניהו. זה ודאי יוסיף עוד מנדט ללפיד על חשבון מר"צ שהסעיף המוצהר היחיד שנותר בסדר היום שלה לקראת הבחירות הוא "ביבי" או "סמוטריץ" ועל חשבון מפלגת העבודה שמזמן קרסה לתוך הווייה תל אביבית פוסט-מודרנית הרחוקה שנות דור ממפלגת העבודה החלוצית והביטחוניסטית של בן גוריון ורבין. האם זה יועיל ללפיד להיות ראש ממשלה לאחר הבחירות הקרובות ? כנראה שלא. אבל לפיד אולי בונה על בחירות שישיות ומבחינה זו הכל עדיין פתוח מבחינתו.
אז הנה, שלוש סיבות לתופעה אחת. ומי אמר שההיסטוריה לא נוטה למחזר את עצמה?!
