כשהתמנה ר' דוד מטאלנה לאדמו"ר, באוקראינה של המאה ה־19, הנהיג שינוי קטן בסדר התפילה: הוא הורה לחסידיו לומר ב"קדושת כתר" של תפילת מוסף את המילים "כדבר האמור על ידי נביאיך", כנוסח חסידי פולין, ולא "ככתוב על ידי נביאיך", כנוסח אשכנז וחסידי חב"ד. חסידי טאלנה טענו שרבם תיקן זאת אחרי שנשמתו עלתה לבקר בעולמות העליונים ושמעה את המלאכים עצמם אומרים: "כדבר האמור". חסידים אחרים לא התרשמו מעדות זו והתנגדו בתוקף למנהג החדש. טינה עצומה התעוררה בין שני המחנות, שכונו "כדבר'ניקעס" ו"ככתוב'ניקעס". "שידוכים בוטלו", כתב ההיסטוריון דוד אסף, "שותפויות נסתיימו, משפחות נקרעו בתוכן ועד לאלימות ולהלשנות הדדיות הגיעו".
אנחנו, היהודים, נוטים לצערנו להגזים בחשיבותם של שינויים זעירים ולהתווכח עליהם בהגזמה רבה. הנטייה הזו גורמת לנו גם להגזים במשמעותם של שינויים בהלכה. נדמה לנו שמאחורי מלחמות היהודים מסתתרים שינויים הלכתיים כבירים, דינמיקה גועשת של מהפכות מתמידות בחוק התורני. למעשה, מדובר בהחלפה של כמה מילים בסידור. ההלכה היא ביסודה עץ מוצק הצומח לאיטו, ולא פלסטלינה רכרוכית. כדי להוכיח זאת צריך לנתץ את המיתוס של הפרוזבול.
נדמה לנו שמאחורי מלחמות היהודים מסתתרים שינויים הלכתיים כבירים, דינמיקה גועשת של מהפכות מתמידות בחוק התורני. למעשה, מדובר בהחלפה של כמה מילים בסידור
לפני ראש השנה הזה אנחנו חותמים על פרוזבול, כדי שלא יימחקו כל הלוואותינו. את הפרוזבול תיקן הלל הזקן, כדרך לעקוף את שמיטת הכספים. בדורנו מקובל לחגוג את הפרוזבול כסמל לגמישות האינסופית של ההלכה במיטבה. על כך אמר מורי ורבי הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל, שהפרוזבול אינו חגיגה אלא טרגדיה. התורה הזהירה שלא להימנע מהלוואות לעניים לקראת שמיטת הכספים, והכתירה איסור זה באזהרה חמורה: "הישמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל". עם ישראל לא עמד באזהרה הזו, והעניים סבלו, כך שהיה צורך למצוא מוצא מהמצב הדחוק. מה יש לחגוג כאן?
על כך יש להוסיף עוד שלוש הערות. ראשית, אם בכל דיון על שינויים בהלכה שולפים דווקא את הדוגמה של פרוזבול, כנראה מבחר השינויים אינו גדול כל כך. שנית, הגמרא אומרת שהלל תיקן את תקנתו רק משום שדין שמיטת כספים נוהג בימינו מדברי חכמים בלבד, ולא מן התורה. שלישית, בעלי התוספות הוכיחו שהלל לא חידש את המנגנון ההלכתי של הפרוזבול, שהיה קיים מאז ומעולם, אלא רק מיסד אותו כהליך נפוץ וסטנדרטי. ובכן: לא חגיגה, אלא טרגדיה; לא דוגמה מייצגת, אלא מקרה נדיר; לא דין תורה, אלא דברי חכמים; ולא שינוי מהפכני, אלא שימוש נבון במנגנון קיים.
ההלכה היא עוגן של יציבות בחיינו. לו היו מחזירים אותנו במכונת זמן 500 שנה לאחור, היינו מקבלים הרעלת קיבה מהמזון של מארחינו, לא היינו מבינים את שפתם ואת מבטאם, הבגדים היו נראים לנו בלויי סחבות, והרגלי הנימוס היו זרים ומוזרים לנו. אך דיני הכשרות של בני התקופה היו כמעט זהים לאלו שלנו, ובבית הכנסת היינו משתלבים בקלות רבה. ההלכה משתנה – אך לאט ובזהירות, ובעיקר: מתוך ההיגיון הפנימי וההתפתחות האורגנית שלה, ולא בגלל לחצים חיצוניים ואידיאולוגיות זרות.
למה הדימוי הרווח אומר אחרת? בין היתר משום שאנחנו נמשכים לשינויים דרמטיים ונוטים להתמקד בהם. חִשבו, לדוגמה, על היסטוריון צעיר, שרוצה לכתוב דוקטורט על מצוות שעטנז בימי הביניים. מה יעשה אם יגיע למסקנה שכמעט כלום לא השתנה במצווה הזו באותה תקופה? אם הוא ישר, יחפש נושא אחר, מעניין יותר; אם הוא פחות ישר, הוא יאתר איזה שינוי זוטר בדיני שעטנז וינסה להציג אותו כמהפכה דרמטית. כך או כך, לא סביר שיכתוב ספר המוכיח שלא הרבה השתנה, כי זה יהיה ספר משעמם למדי. זה בסדר שכותבים כמעט רק על האחוז האחד שמשתנה, כל עוד זוכרים גם את תשעים ותשעת האחוזים שנותרים יציבים.
ההלכה מגיבה לשינויים חברתיים אך היא בדרך כלל פונה לרבדים העמוקים יותר של טבע האדם, והטבע האנושי אינו משתנה. תוכן תפילת עמידה נותר כשהיה לפני אלף שנה, כי גם אנחנו צריכים בריאות, פרנסה וישועה, בדיוק כמו אבותינו. ספר התורה שלנו נראה בדיוק כפי שהיה לפני אלף שנים. תקיעת השופר לא השתנתה, וצליל הזעקה הזה עודנו מרטיט אותם מיתרים בליבנו. ובראש השנה נתפלל גם אנחנו להיכתב לחיים טובים, כמו שהתפללו אבותינו תמיד. מסבינו קיבלנו את הלפיד האיתן הזה של חיינו היהודיים, ולהם אנו חייבים להעביר אותו הלאה, לילדינו ולנכדינו. את החוב הזה שום פרוזבול לא ימחק.
