לפני כמה שבועות שלחו בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית שלנו תזכורת ליארצייט של סבתא חיה. ואני לא יודעת מה קרה לי מאז, אבל פתאום תפסו אותי געגועים עזים אליה והחלטתי להביא לבית הכנסת קידוש קטן לזכרה. תוך כדי האירוע ניגש אליי אחד מוותיקי בית הכנסת ואגב נגיסה בקרקר עם הרינג ושוט וויסקי ביד, ביקש ממני לספר עליה קצת. משום מקום תקפו אותי הזיכרונות. סיפרתי לו איך כמו העולים מרוסיה, גם אני גדלתי עם סבתא בסלון. פעמים רבות הייתי חוזרת מבית הספר ומוצאת אותה על הכיסא הקבוע שלה במטבח, מקלפת תפוחי אדמה לפירה של ארוחת הצהריים. בחגים הייתה מביאה את הגפילטע פיש המסורתי שלה, שהיה עשוי במתיקות ובמליחות מדויקת לצד קערת חריין שהשלימה את חגיגת הטעמים עם חריפות אמיצה.
היא הייתה האמא השנייה שלי. כמעט שאין לי תמונת ילדות בלעדיה. אפילו לימי ההולדת בגן הייתה מגיעה עם אמא, ויש תמונה שלנו רוקדות יחד כשאני בשמלה לבנה וזר ענק לראשי.
פתאום זה הכה בי – לי היו סבא וסבתא בחגים. תמיד. סבתי מעולם לא חגגה אף חג לבד, גם כשהייתה בכיסא גלגלים, ואמא הייתה מורידה ומעלה אותה מהסוכה לבית
יום או יומיים לאחר מכן, במתחם האוכל שעל יד העבודה, שמעתי אישה מבוגרת משוחחת בטלפון עם מישהי. "אז איפה אתם בחג?" היא שאלה בסקרנות, "נשארים שוב ביישוב? אה, כן. אנחנו? כרגיל, בבית. לא, לא נאכל עם אף אחד, אבל אולי זה טוב. יהיה לי את השקט שלי ואוכל לקרוא ספרים". ויכולתי לראות בעיניים שלה את המבט המייחל הזה. היא קיוותה שאולי הבת שלה תחליט השנה אחרת. שאולי היא תזמין אותה אליה או תודיע לה שהם באים, יכולתי להרגיש את זה ממש.
זה כבר כמה שנים טובות שאנחנו חוגגים את ראש השנה ביישוב עם חברים. נוח לנו להישאר בבית ולהיות מוזמנים לחלק מהארוחות. המחשבה על אריזת ארבעה ילדים לשלושה ימי חג תמיד נראתה לנו כמו עניין מתיש שעייפנו ממנו זה מכבר. אבל היו ימים, כשהגדולים היו קטנים, שראש השנה נראה אחרת. היו ימים שבהם חגים היו קודש למשפחה ולהורים. היינו באים לזוג הורים אחד, וביום השני צועדים ברגל לזוג ההורים השני. בדרך היינו פוגשים חברי ילדות שלנו שחגגו באותה המתכונת. אבל מתישהו הנוהל הזה הפסיק. התחלנו לחגוג עם החברים, ובשנים האחרונות יש אפילו דיבורים ממש רציניים לעשות בפסח סדר חברים או משהו.
פתאום זה הכה בי – לי היו סבא וסבתא בחגים. תמיד. הוריי מעולם לא העלו על דעתם שלא להזמין אותם. הם היו חלק מהמשפחה גם אם הגיעו אורחים. סבתי מעולם לא חגגה אף חג לבד, גם כשהייתה בכיסא גלגלים, ואמא הייתה מורידה ומעלה אותה מהסוכה לבית. עד יומה האחרון הייתה מוקפת באנשים.
באותו רגע ממש, התקשרתי לשיחיה ושאלתי אותו אם בא לו השנה לגוון ולנסוע להורים. שלחנו להם הודעות, ואני לא יכולה לתאר לכם את השמחה שלהם. "בטח", הם אמרו בהתרגשות, "איזה כיף!" היה גם מה שהם לא אמרו, אבל אולי חשבו לעצמם מדי פעם. "איפה הייתם עד עכשיו? איפה הייתם כל השנים האלה כששאלנו אתכם איפה אתם בחג ושוב ושוב עניתם 'עם חברים'. למה אנחנו מספיק טובים בשביל לשמור על הילדים שלכם ימים שלמים כשאתם בחו"ל, ולא מספיק ראויים כדי שתזמינו אותנו לשבועות או לשביעי של פסח?"
משנה לשנה השבתות המשותפות עם ההורים שלנו הולכות ומתמעטות. לא חשבנו על כך שאנחנו עושים את זה בדיוק בתקופה שהם הכי רוצים בחברתנו והכי זקוקים לה. גם לא חשבנו מה לומדים מזה ילדינו על האופן שבו ראוי להתנהג להורים.
חודש שלם של חגים עומד לפנינו, וזה זמן טוב להיזכר בעובדה שהחברים הולכים להיות איתנו עוד שנים ארוכות, אבל ההורים – איתם יש לנו זמן משותף קצוב על האדמה. כל חג הוא יקר.
אני לא יודעת איפה אני תופסת אתכם בחגים האלה, אבל אם יש משהו שאשמח שילווה את כולנו זה המחשבות על ההורים. לזכור אותם בין כל התפירות עם החברים, לוודא שהם לא נשארים לבד. להזמין אותם אליכם או ללכת אליהם. ואם אתם מגיעים, בואו עם כמה תבשילים. אין שום סיבה שאישה שחצתה את גיל 70 תעמוד שעות במטבח בשבילכם. עברנו שלב בחיים, היחסים התהפכו. הם צריכים אותנו, הם רוצים אותנו, הם לא באמת רוצים לשבת כל החג בבית ולקרוא ספרים.
