אני יודעת שאתם רוצים שאני אניח לכם עם זה כבר, אבל זה לא יקרה. אני מתחננת שתזכרו את ראש השנה שעברה. עיצומו של גל הדלתא. אצלי בבית בשלב הזה 3/7 חולים, בערב חג שני אגלה שגם אני. לפני שנתיים העליתי לפייסבוק תמונה של "פינת המסכות" והתפללתי שבשנה הבאה לא תהיה כזו פינה יותר. בשנה שעברה צילמתי שוב את "פינת המסכות" שכבר מזמן הפכה לפינת המסכות, הבדיקות הביתיות, המדחום, והצהרות הבריאות והתפללתי שבעזרת ה' בשנה הבאה לא נצטרך את הפינה הזו. והשנה היא לא כאן!
אני רוצה שניכנס לחג הזה ונרגיש אחרים. שעברנו משהו. כל כך מהר טרפנו את השגרה, כל כך מהר רצינו לשכוח. אבל אם לא נתעסק במה שהיה, לא נתקדם. אם רק נדהר קדימה, נשלם. חטפנו פה כאפות כמעט שלוש שנים, למה לא נתמודד ונגיע למסקנות. ונשתנה.
אנשים עברו שינויים. אנשים עזבו עבודות. אנשים נסעו לשנה לחו"ל עם הילדים. אנשים רצו להתחיל לנשום. לא רק בלי מסכה, בלי כל מיני מסכות שהחיים שמו להם– או שהם באופן לא מודע שמו לעצמם. אנשים התחילו ללמוד דף יומי, אנשים התחילו לשחק שחמט. אנשים כתבו ספרים, אנשים חזרו לקרוא. אנשים חזרו לראות טלוויזיה, הטלוויזיה הנהדרת. אנשים התמכרו לפודקאסטים. הראש, זה מה שאני רוצה להגיד, חזרנו להשקיע בראש. בעצם זה בנפש. המגבלות ששמו עלינו, השקט התעשייתי שנכפה עלינו. פתאום היינו במצב שאין עבודה ואין פקקים ואין הסעות והחזרות מחוגים. ופתאום גם הכול נהיה בחזקת ניחא. אז ביטלו לנו את הכרטיסים להופעה, ניחא. אז הטיול נדחה, ניחא. אז היה צריך למלא במשהו, והנפש והרצונות שלה הצליחו להביא את עצמם לידי ביטוי. ועם כל הרע שיש ברשתות החברתיות, הנפש ראתה אחרים, שמגשימים את עצמם. שעושים דברים נועזים, בלי לפחד ממה יגידו. כל התחביבים היו לגיטימיים פתאום. קבוצות פייסבוק לגידול עציצים בבית, יוטיוב לריקודי עם, סריגה, תפירה, שיפוץ ריהוט. איזה יופי ועדינות ושמחה וחדווה ויצירה.
שתהיה לכם שנה של אומץ, היו כמו נחשון וקפצו ראשונים – על החיים שלכם, על החלומות שלכם, על כל מה שרציתם ולא העזתם
בואו נהיה עם הגאולה הזו, היא הייתה קמעה קמעה אז אולי לא שמנו לב. איך פסקו האדים מהמשקפיים והגירודים מהאזור של המסכה. ריריות האף חדלו להיות מוטרדות, חוץ מחיטוטים במהלך הפקקים. ולאט־לאט יכולנו להתחבק ולהיפגש ולרקוד. וזוגות מתוקים לא צריכים לפחד אם יגבילו להם את השמחה, וילדים לא צריכים לראות אחד את השני דרך חלון של זום. לפעמים לראות רק את השם של הילד. ואיך אומר השיר: ומותר, ומותר לאהוב.
אני מברכת אתכם, קוראות וקוראים יקרים, שתעריכו את החג הזה. את החגיגיות שלו, את הבריאות והשפע שלו, את פתיחת השנה החדשה שתבוא לטוב. שתהיה לכם שנה של אומץ, היו כמו נחשון וקפצו ראשונים – על החיים שלכם, על החלומות שלכם, על כל מה שרציתם ולא העזתם.
איך אני אומרת לחיוני, סיבות ללמה לא יש תמיד. צריך סיבה אחת לרצות. סיבה אחת כי החיים קצרים. סיבה אחת כי מי יודע מה יהיה ה"קורונה" הבאה, האירוע הגדול הבא שיכריח את כולנו לעצור. שתעזו לחפור בתוככם, מפחיד לחפור, מפחיד לגלות, מפחיד לשאול. ותספרו את זה לאהובים שלכם, אתם תפחדו מהתגובה שלהם ותופתעו, כי הם רוצים שיהיה לכם טוב, ושתחיו חיים משמעותיים ומלאים ומספקים, ושלא תרגישו שהחמצתם רק בגלל. אפשר גם וגם וגם. אני אומרת לכם. אפשר.
שתהיה לכם שנה שתתפללו רק מטוב ולא מפחד. מה זה להתפלל מטוב? ליד חופה, ליד תינוק שנכנס בבריתו של אברהם. תפילה של איחולי טוב. ושכמה שפחות תצטרכו תפילות של בקשות של רחמים וחסד. ושלא נצטרך להתפלל לניסים. בכלל. די, שהכול כבר יהיה טוב. נו באמת. חייב כבר להיות אור. אם ענני המגפה הזו כבר התפזרו, אולי הפציע אור גדול ועדיין לא הצלחנו לראות. אבל תראו, וואו, אני לא לוקחת כמובן מאליו כבר כלום.
שתהיה לכם שנה של הפתעות. הפתעות טובות. שהזדמנויות יגיעו אליכם, ככה יקפצו עליכם. שיחת טלפון לא ברורה שהתפתחה להיות רעיון מדהים. ואל תחשבו שזה "סתם". זה מעבודה קשה שלכם והשתדלות. אבל שיגיע הזמן לצאת לאור ולהוציא לאור. את הכול. את כל הכישרון והיכולות. והצדדים הטובים שלפעמים אנחנו נאלצים להסתיר. כי ישראל, כי קשוח, כי מחוספס, כי לא להראות חולשה. אבל איך דמעה היא חולשה ואיך בקשה לעזרה היא חולשה. אני לא מאמינה לזה בחיים.
היא כבר שונה, השנה, אז שתהיה יפה. ומאירה.
